של מי השלג הזה?

קרני אלדד
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
קרני אלדד

נסענו לחרמון להראות לילד שלג. נסענו בכביש. הלובן היכה בנו, נשמתנו נעתקה. רצינו לעצור ולגעת, אבל אסור לעצור בצדי הדרך. מסביבנו הרים נוספים שכוסו לבן, אבל אליהם לא מוביל כביש. לבסוף עצרנו במפרץ ליד הקופות. שוטר רץ אלינו ואיים לרשום לנו דו"ח. המשכנו משם, מצב הרוח שפוף. השוטר נסע אחרינו לאט, מקווה שנעצור כדי שיוכל לקנוס אותנו. הילד בכה כי הוא רצה לרדת, ואנחנו פשוט התרגזנו.

מושב נוה אטי"ב מחזיק באתר החרמון. ההר הזה שלו ואסור להיכנס אליו. אם רוצים לגעת בשלג, שלכל הדעות יורד מהשמים ולא מיוצר באזור התעשייה של המושב, צריך לשלם סכום עתק. למה? זה כל כך לא צודק, כל כך מקומם.

ועידת יהדות, ישראל והעולם: מתיקון שבועות לתיקון עולם

המון שאלות התעוררו בנו בשל החוויה הקשה הזאת: מי הזמין את השוטר, בהתחשב בעובדה שזה השוטר היחיד שראינו ביומיים של שיטוטים בצפון? למה אין מפרצי חניה מוסדרים במעלה ההר? הרי רוב האנשים באים לראות שלג, לא לסקי. האם זה בגלל שלו היו מפרצים כאלה הרבה פחות אנשים היו משלמים דמי כניסה לאתר? איפה מינהל מקרקעי ישראל, החברה להגנת הטבע ורשות הטבע והגנים? מי יגן על האזרח שזכותו ליהנות ממשאבי הטבע?

עשו לנו לייק וקבלו חדשות ופרשנויות ישירות לפייסבוק שלכם

קיבוץ עין גדי בלב המדבר נראה כמו קוסטה ריקה. הצמחייה העבותה, הדשא, העצים - כל כך הרבה מים במקום כל כך יבש. כל כך הרבה מים בשעה שאסור להשקות גינות ציבוריות בכל הארץ. איך אפשר ליהנות מפסיעה פסטורלית בין הצמחים המדהימים כשאני יודעת שהמים האלה הם של כולם, אבל הקיבוץ עושה בהם כבשלו? והוא גם מבקבק מים אלו ומוכר אותם. מי מעיין. מעיין של כולנו.

כידוע, גם חלק מחופי הכנרת, ים המלח והים התיכון "שייכים" לקיבוצים. כלומר, אתר התיירות, הנכס שאמור להיות של כולנו ובחינם, מגודר, ושומר לוקח מהמבקרים הרבה מאוד כסף לביקור במה שאינו שלו. החוף, החול, המים, הם עוד ענף בקיבוץ. הושט היד וגע בם, גדר אותם וגבה תשלום. ציונות במיטבה, סוציאליזם במיטבו. הרי אנחנו חייבים לקיבוצים כל כך הרבה, הגיע הזמן שניתן להם קצת בחזרה, לא?

אני יודעת שיש עלויות אחזקה, שמירה, ניקיון, ביטוח. אבל אני גם יודעת שבניהול נכון אפשר לעשות את כל אלו מבלי לדרוש מהמבקר שקל. קחו לדוגמה את מתחם התחנה המרכזית בתל אביב. כל דכפין יכול להיכנס וליהנות מהפנינה הזאת. אין גדר, אין שומר. איך הם מממנים את כל זה? באמצעות השכרת שטחים לחנויות, לבתי קפה ולמסעדות. גם בחרמון אפשר לבנות בית קפה מקורות עץ, שלידו שירותים וחניה, בלי תשלום, בלי שוטר. זה חלום שניתן להגשים אותו. חובה להגשים אותו.

אני לא מאשימה רק את הקיבוצים או המושבים. מדינת ישראל באוזלת ידה נתנה להשתוללות זו להתרחש. הסכמים עם מינהל מקרקעי ישראל או רשות הטבע והגנים מתירים להם להתנהג כך. אז אולי אני תמה, ואולי אני סתם עצבנית, אבל אני בטוחה שהחיילים שנפלו בקרב על כיבוש הר החרמון לא עשו זאת בשביל למלא את הקופה של מושב נוה אטי"ב.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ