בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לא אשכנזי הוא הסיפור

הפגישה בין נתניהו לאובמה מוכיחה, שהחשש מפני השפעה צבאית על סדר היום הפוליטי מופרך; הדרג הפוליטי כבר חושב באופן צבאי, והאזרחים מתנערים מאחריות לקביעת גורלם

46תגובות

סוגיית השליטה של הדרג הפוליטי על הצבא מעסיקה את הישראלים. מקובל להניח, כי שליטה אזרחית יעילה מתקיימת כאשר מתממשות שלוש דרישות: הצבא ממלא את הוראות הדרג הפוליטי, אינו מגייס תמיכה ציבורית לסיכול המדיניות של הדרג הפוליטי הנבחר, ובעיקר - אין לו השפעת-יתר על קבלת החלטות הנוגעות לאופן הפעלת הכוח הצבאי. הדרישה השלישית מחייבת קיומה של השקפה מדינית-אזרחית אצל הדרג הפוליטי, המובחנת מזאת הצבאית.

תכלית שלוש הדרישות היא, שהשליטה האזרחית על הצבא תממש את "רצון העם" באמצעות מוסדותיו, ולא את העדפות מפקדי הצבא. אך כדי שזה יקרה יש חשיבות לוויכוחים אשר יעצבו את הרצון הקולקטיבי, לבל יקפא על שמריו ויעניק לדרג המבצע, ואף לצבא עצמו, את הכוח לפרש מהו רצון זה.

בשבוע שעבר התרחשו שלושה אירועים משמעותיים, הנוגעים לסוגיית השליטה. למרבה האירוניה, הם עוררו עניין ציבורי ותקשורתי בסדר הפוך למידת חשיבותם. האירוע המסוקר ביותר הוא כמובן פרשת הרפז. פרשה זו מציתה את הדמיון: תככים, מאבקים בין שתי לשכות, זיוף מסמכים ועוד. אלא שמעבר לכשל האתי שבהתנהלות גבי אשכנזי, פרשת הרפז מצטיירת כחסרת משמעות מנקודת המבט של השליטה הפוליטית על הצבא. אין כל עדות לכך שהצבא בראשות אשכנזי סטה מהוראות הדרג הפוליטי, כשם שאין כל עדות לכך שהרמטכ"ל ניסה בצורה כלשהי לסכל את רצון הדרג הפוליטי, לרבות בסוגיית הזהות של מחליפו.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והעדכונים ישירות אליכם

הפרשה הבאה בתור היא העדות של עוזי ארד, ראש המועצה לביטחון לאומי, שהתפוטר. הקמת המועצה נועדה לממש את הדרישה השלישית של השליטה האזרחית - הקניית היכולת למקבלי ההחלטות לגבש עמדה מדינית-אזרחית עצמאית. גם אם קשה להיתלות בתקווה, שמועצה המתהדרת בשיעור אנשי הצבא, בעבר ובהווה, שהיא מעסיקה אכן תסייע לגיבוש השקפה מדינית-אזרחית - הרי שאפילו בדל-הכלי הניהולי הזה מנוטרל, אם לשפוט על פי עדות מנהלו לשעבר. אלא שגם כשל זה עורר עניין מועט יחסית, ועיקר תשומת הלב הופנתה להיבטים הפיקנטיים של האירוע: התככים בלשכת בנימין נתניהו, ההאשמות בהדלפות, החברות שנהרסה בין נתניהו לארד, וכדומה.

הפרשה החשובה מכל היא פגישת הפסגה בין נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, לנתניהו, שיוחדה בחלקה הגדול לעיסוק בנושא הגרעין. לכאורה אין היא נוגעת לעניין השליטה על הצבא, אך למעשה אין נוגעת ממנה. בפגישה משמעותית זו הציג נתניהו, כך יש להניח, את הקווים האדומים של מדינת ישראל בכל הנוגע לתקיפה באיראן. במלים אחרות, הוא במידה רבה חייב את ממשלתו להפעיל כוח צבאי בתנאים מסוימים.

אלא שהפעלת כוח גורלית זו, שגם על פי ההערכות האופטימיות רק תעכב את פרויקט הגרעין של איראן ותחולל מלחמת התשה עתירת קורבנות, אינה מעוררת במקומותינו דיון ציבורי. אם מתנהל ויכוח, לא זו בלבד שהוא מתנהל בין מומחים לביטחון, אלא הוא מתמקד בעיתוי ההתקפה, ביכולת לממשה ובהשלכותיה, ולא בחלופות המדיניות העומדות לפני ישראל להתמודדות עם איראן גרעינית, לרבות דיון בשאלה מהן באמת ההשלכות של איראן גרעינית.

ולא רק שהדרג הפוליטי חושב צבאית, ובכך הופך את השליטה האזרחית בצבא ללא יותר מאשר דיאלוג מוגבל בין בעלי תפקידים - קהילת האזרחים השותקת מתנערת מאחריותה לעיצוב גורלה ומעניקה לפוליטיקאים את המונופול של פירוש רצונה.

כאן טמון האתגר האמיתי של שליטת קהילת האזרחים בצבא, כלומר באופן הפעלת הכוח הצבאי, ולא בסיפורי הרכילות של לשכות, המתחרות ביניהן במשחקי שליטה לאחר שהציבור ויתר על הזכות לשלוט בהן.

עמוס בן גרשום, לע"מ


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו