בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

העם דורש קצת דם

תגובות

מי שהחליטו להרוג את מזכ"ל ועדות ההתנגדות לא עשו זאת כדי למנוע פיגוע. הפיגוע סוכל, הודות לחיסול, כי הצבא משקר רק לעת מאבקי כוח פנימיים, ובכל מה שקשור למלחמה, הוא חוזר לתוך חיבוק-האם של דעת הקהל: כוונותיו טהורות. זה תפקידו לעת מלחמה, שעליה רק הוא מכריז - ואנחנו הרי מתאהבים בו ובנו לעת מלחמה.

אבל תירוץ הפיגוע הוא עוד סימן לאובדן אופוזיציה מבית או ממערב. כבר אין ממי להסתיר את העובדה שכל "חיסול" מביא רקטות, ורק אחר כך מגיע "חיסול הטרור". המעמד הבריוני של הצבא ביחס לכללי המשחק - אנחנו מחסלים, אתם משגרים ואנחנו מפציצים והורגים - הוא ההיגיון הישראלי: מותר לנו כי אנחנו חזקים. אין צורך בתחפושת מוסרית.

זו היתה הדינמיקה המסלימה שהוסוותה באינתיפאדה השנייה בעזרתם של כל כלי התקשורת, בלי יוצא מן הכלל. אלא שאז, אחרי כל חיסול, הוצפנו בתצלומי ענק של המחוסל ו"פתאום" התוודענו במהירות-גוגל, לכל מיני אויבים מסוכנים שעד שלשום רק בשב"כ ידעו עליהם - מחוסיין עבאייאת, ה"מחוסל הראשון" בבית לחם, עד ראאד כרמי בטול כרם, שהריגתו הצליחה ללבות את הלהבות, דרך טבח הגמול הפראי במלון פארק בתגובה להריגת כרמי, עד כיבושה מחדש של הגדה ("חומת מגן").

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והעדכונים ישירות אליכם

את זה יזמו במטכ"ל, את חיסול הטרור עם חיסול העצמאות הפלסטינית בדרך. ההסלמה איפשרה הרס המבנים הפוליטיים בשטחים (כי הרי אלה נכרכו תמיד בארגונים פרה-צבאיים), עד שהגענו להישג הגדול: עזה בידי מי שאי אפשר לנהל אתו משא ומתן, הגדה בידי מי שלא צריך לנהל אתו משא ומתן. הכיבוש מבטיח את קיומו לעד.

היגיון הבריונות נהפך להיות חלק מהשפה חסרת המעצורים. לנו מותר לחסל, אתם אינכם רשאים להגיב: על מעט או כמעט דם שלנו, תשלמו בליטרים רבים. זהו היגיון קולוניאלי, שבו יש למערב הרשות לעשות הכל, ולנתינים אין רשות. זהו, אגב, ההיגיון במערכה נגד איראן: לכם אין רשות להחזיק במתקנים אטומיים, לנו יש.

ובכל זאת, ביחס לפלסטינים העניין נוגע גם להתנהגותנו ולהיותנו חברה מתרוששת. "אתם יכולים לרעוב, אצלנו המאבק הוא על רמת חיים. אנחנו דמוקרטיה ליהודים. אתם לא באמת בני אדם". מה פלא שמנהיגת "העם דורש צדק חברתי", דפני ליף, נוסעת לאנגליה כדי להכחיש את האפרטהייד. מה פלא שראשי הערים בדרום דורשים עוד דם במקום צדק חברתי. בקרוב יוכרז שוב המנצח הגדול, השוטר במטוסי 16-F. הארמון ישרוף עוד יושבי בקתות. ברור מדוע בנימין נתניהו הוא פועל יוצא של הקולוניזאציה, ולא הסיבה שלה, התוצאה של היגיון "לנו מותר, כי אנחנו - אנחנו, ולכם אסור כי אתם פחות". מי יכול לתבוע "צדק חברתי" עם היגיון כזה?

ההפצצה על הרצועה בעקבות הגראדים והפצמ"רים שבעקבות החיסול, היא אפיזודה עם הרבה לוויות פלסטיניות ותחושת הכנעה ממכרת, אבל מי שהחליט על החיסול ידע שהוא מבטל בדרום אקורד סיום לפורים ארוך. הדרומיים חגגו מספיק. ולא מעניין מה בדיוק עבר עליהם אחרי החיסול. ה"לא מעניין מה יקרה להם", אינו עוצר בקו הירוק וגם לא במשכנות המזרחים בדרום. כזאת נחישות דרושה לקראת ההפצצה באיראן. קוראים לה קהות חושים של שליטים, או אפאתיה, או חברה נטולת אופוזיציה.

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו