בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בין סערת הבמבה לעזה

118תגובות

במשך ארבעה ימים וארבעה לילות רצופים שוב חיו מיליון מתושבי המדינה בתנאים של אימה ופחד. חידוש - הפעם כבר איש לא ניסה לטשטש: האימה ההמונית היתה צפויה, והיא נולדה כתוצאה ישירה של פעולה ישראלית אלימה. ובכל זאת, איש לא העלה על דעתו להביע התנגדות. הס אפילו מלשאול: האומנם סוכל פיגוע; האומנם מזכ"ל ועדות ההתנגדות הוא אחד האישים הנדירים הללו בהיסטוריה האנושית שאין להם תחליף; האומנם היה חיסולו מועיל או חוקי.

החיסול והנקמה התקבלו כאן כגזירה משמים, ככוח עליון, כסערה בשמי הדרום - מכה וחולפת לה עם הרוח. הדרום פחד, הצפון התעלם, וכולם התפעלו יחדיו ממסע היירוט (והשיווק) של "כיפת ברזל". ואופוזיציה בימים ההם אין בישראל.

לא רק בימים ההם. אפשר לשער מצב שישראל היתה ממשיכה אל עוד פלישה יבשתית לעזה. כלום היה אז מישהו מרים את קולו נגד? ודאי שלא. שאול מופז היה כמובן בעד, כנראה גם ציפי לבני (ששוב לא נשמע קולה השבוע), שלי יחימוביץ' עסוקה עד מעל הראש עם הטייקונים, יאיר לפיד היה משחרר עוד "טוב, ביי" אידיאולוגי, דפני ליף במסע הסברה בארצות הים נגד הגדרת ישראל כמדינת אפרטהייד, בקיר הפייסבוק של זהבה גלאון אין זכר לנעשה בדרום, והח"כים הערבים מודרים כרגיל מכל שיח.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב המאמרים ישירות לפייסבוק שלכם

ואם לא די בכך: לכולם זה גם נראה נורמלי. ככה זה, אין מה לעשות. מציאות קשה בדרום בעקבות פעולת ברירה של ישראל - איש אינו מעלה על דעתו להקשות, להטיל ספק, להציע אלטרנטיבה. החמאס נצר אש? שטויות. הודיע שנטש את ההתנגדות האלימה? הבלים. מצרים שוב התגלתה כיחידה היכולה להשכין שקט, למרות כל האחים המוסלמים שלה? אז מה. לדבר עם החמאס - מה, השתגענו? רק סטנדאפיסט דרומי העלה רעיון מבריק בטלוויזיה: להמשיך בחיסולים בעזה "עד גמר המלאי". זה רעיון וזה רעיון. צחוקים. דמוקרטיה ישראלית חסרת אופוזיציה, חפה מכל מחשבה חלופית לשלטון - חידוש עולמי.

אבל רגע, הרוחות כאן הרי סוערות בכל זאת. במשך יומיים כבר משתוללת כאן סערת הבמבה, כמעט עולה בהיקפה על סערת הדרום. הנה ראו, אלמלא מחאת הקיץ, היה התינוק של במבה נהפך ל"קמע" הרשמי של ישראל; ורק מעורבות ציבורית הגונה מנעה את הביזיון.

הרשת נשטפה בתגובות, שרת הספורט איימה להתערב, יו"ר ועדת החינוך של הכנסת אמר לקיים "דיון חירום", בעלי טורים התגייסו למאבק, והחמודון של במבה לא יצעד בלונדון. פסיכוזה, נוירוזה. יומיים של כפולות בעיתונים, פתאום נהפכו הכל לאנשי ספורט הדואגים לניקיון המשלחת האולימפית ומסתייגים מחברות מסחריות. פתאום יש מחאה, יש אופוזיציה ויש תנועת התנגדות עממית.

גם אם המחאה הזאת צודקת בעיקרה, ובאמת אין מקום לחסות מסחרית על קמע לאומי, מה על הפרופורציה? איפה המידתיות? ההגזמה הזאת נועדה רק למטרה אחת: לכסות על ערוות האדישות ולשוות לעצמנו מראית עין של מעורבות. זהו הצד השני של הא-פוליטיות של מחאת הקיץ - החיבור בין הפטריוט בפרוטה למוחה החלול. כי ככה זה בדמוקרטיה מעורבת, ככה זה כשיש חברה אזרחית ערנית: הבמבה לסל וחסל.

אבל בצד השני של השקית המאוירת מסתתרת האדישות המצמיתה. כל סערות הסרק של החודשים האחרונים - במבה, האח הגדול, פסק-זמן, שירת התקוה, ואפילו שערוריית ביטול נסיעות החינם של החיילים ברכבת למשך שלוש שעות רצופות בשבוע - אינן יכולות לכסות על הבושה: בארץ הבמבה, במבה-לנד, מתעוררים לחיים רק מזוטות ותפלויות. כי זאת יש לדעת: קיים קשר ישיר בין סערת הבמבה לאדישות-עזה - בשתיהן מככבת הפטריוטיות העיוורת והזולה. ואיזו בובה תצעד בסך בשמנו באצטדיון האולימפי בלונדון? זה נוגע לנו לאין שיעור יותר ממה שנעשה בשמנו בעזה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו