בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

500

סיכויי ההישרדות "שלהם"

כשאומרים חמש מאות הרוגים, מתכוונים ל"הם", ובטח לא ל"אנחנו". בטח השכנה הערירית תמות במלחמה עם איראן, ולא אני

40תגובות

אומרים חמש מאות הרוגים. לכל היותר חמש מאות. זאת לא רולטה רוסית. הסיכויים של רובנו גדולים. סיכויים טובים לשרוד, אני מתכוון. אנחנו כמה מיליונים, ומתוכם לחשוב על חמש מאות - קשה מאוד, זאת הערכה גסה בעבורנו. כי בואו נודה, במסגרת החמש מאות בסך הכל, אנחנו חושבים על "הם", לא על "אנחנו", בטח לא על "אני". אני לא איהרג, כשם שכל "אני" אחר שנמצא סביבי לא ייכנס לרשימת החמש מאות. אז מי הם האלה שכן? אפשר להרהר עליהם? לאור היעילות והנחיצות שמפגין הדרג המדיני, נדחקת התחושה הטבעית של המוות הקרב, בעיקר כי החמש מאות האלה הם אנונימיים לחלוטין. אמנם כבר הכריזו עליהם, אבל הרגע האמיתי שלהם, רגע המוות המפואר, טרם הגיע.

אז אם ככה הטרדה מתפוגגת. ובכל זאת, האם יש מקום לחשוש? כי אם נפעל בהתאמה, הרי שמספר קטן, כמו חמש מאות, יכול להפיק גם פחד קטן. מדובר בפחד יחסי, כשם שהמספר יחסי אל מול התוצאה שאליה שואפים ראש הממשלה וחבר יועציו המקצועיים. איך נמדוד פחד של חמש מאות? למה הפחד שווה מבחינה מספרית? בימים האחרונים אני שב ומגלגל בראשי את המספר. מהי ההסתברות? איני יודע לחשב אותה, אלא רק לחשוב על האפשרות המסוימת שייתכן שאהיה אחד מהם. חשוב להדגיש, לא המוות עצמו, המוות שלי, מרתיע, זאת לא הנקודה. מה שנתפש כלא אנושי הוא הסיכוי, השאלה מי כן ומי לא.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם

לחיות בהסתברות, גם אם היא קלושה, זה כמו לחיות בזמן שאול מואץ. אם זה לא אני, אז נניח שזו השכנה הערירית מן הקומה הראשונה בבניין שאני מתגורר בו. איני מכיר אותה היטב ואני משוכנע שהיא אינה מוטרדת מאקראיות החמש מאות. וככה, מה שקורה לי ברגע שהחמש מאות נבדק בתוכי, הרולטה הרוסית מופיעה מולי, עד כדי כך שכמעט כל היתקלות במישהו מעלה את הסבירות והופכת את הסטטיסטיקה לאחד מתוך שניים, פיפטי-פיפטי.

אם נעצור לרגע ונאמר לעצמנו שכל אחד מאתנו יכול להיות אחד מהחמש מאות, מה נרגיש? ואם לא אנחנו, אז נניח הקרובים לנו, או זה שהרגע חלף על פניכם ברחוב? יבוא מישהו ויגיד: הרי סיכוי למוות קיים גם אם אחצה את הכביש ונהג מכונית לא יבחין בי. העניין הוא שיש הבדל בין שני הסיכויים. הסיכוי של הגורל אל מול הסיכוי של הכפייה. חמש מאות נכפה עלינו כסיכוי אפשרי ביותר, ואין מה לעשות נגדו. הוא גם כפייה ידועה מראש. יושבים טובי האנשים ועוסקים בהערכות ומעבירים לנו את הידיעה בדבר מותם של החמש מאות. מה אנחנו אמורים לעשות? נאמר לעצמנו - אין ברירה, הקיום היהודי-הישראלי שלנו, המיקום הגיאוגרפי הזה, זוהי רוח התקופה. איך אפשר שנרשה לעצמנו ללכת נגד כפיית החמש מאות? ככל שאני מרבה לספור, לאט לאט, עמוק בלב, או אפילו בקול חלש, מתחיל מאחת עד עשר, והלאה עד חמישים, עד מאה ועשרים - ככל שמספרי המוות משתחררים ממני, אני רוצה לעצור. חמש מאות הם לא מעט. ככה זה כשסופרים אותם אחד-אחד, מתחילים מאחדים, ממשיכים אל העשרות ומגיעים למאות. תנסו לספור אותם.

ודאי ניטיב להצטער ולהזיל דמעות על הקורבנות הראשונים כשנראה את תמונתם, וגם על המאספים, סביב הארבע מאות וחמישים לערך. העם מאוחד בעיקר דרך המיתות שלו. שרי הממשלה מעלים השערה וקובעים גם את הגורל וגם את המספר, אבל לא את מי שנמצאים מאחוריהם. אז מי הם החמש מאות? הם יהיו ממרכז הארץ? מהצפון? מי היא קבוצת החמש מאות? האם תהיה פסיפס של החברה הישראלית?

המספר הזה שולי לעומת הפיצוץ הגדול שיחריב את מתקני הגרעין באיראן (אם יחריב). אחריו, לאחר שתסתיים המלאכה, איכשהו נפצה את עצמנו על החמש מאות האבודים. מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה שתהיה לאיראן פצצה גרעינית. ראש הממשלה שב וחוזר על המשפט, שכבר מזמן חדל להיות סיסמה ונהפך לעובדה שכולנו מכירים בה. המדינה תשלם את מחיר החמש מאות, ואת זה היא יכולה להרשות לעצמה.

יש אופוריה ברחוב הישראלי. יש עוד כמה חודשים עד שהרולטה תרחף מעל ערי הארץ ותכוון את החמישים-חמישים שלה לבית מסוים. מי שואל את עצמו כרגע: "אני בין החמש מאות?" ההתבטאות של שר הביטחון גורמת לנו כמוהו להמעיט בערך המספר. הרי בשביל שקט ביטחוני מדינת ישראל חייבת לשלם מחיר כלשהו. שיחררנו אסירים וקיבלנו את גלעד שליט בחזרה. כמה שילמנו? קשה להעריך. זהו הגורל, זה השקט המסוים, הביטחון החלקי תמורת מוות זעום.

ואולי הדיבור כלל אינו על המספר. גם את הקורבנות האחרים, הלא ישראלים, איננו מעריכים. סביר להניח שיהיו יותר מחמש מאות, הרי מדברים על שתיים או שלוש חזיתות. נראה כי בסופו של דבר זה באמת לא המספר, זאת המלחמה. שוב מלחמה. הפעם, כך אומרים, גורלית ביותר. המדינה היהודית - זכותה להגן על עצמה מאויביה. מה מקבלים אזרחי המדינה תמורת הזכות להגן? תמורה תמוהה - הם סופגים מהלומה. כבר כעת. הזכות להגן נהפכת למכה קשה בבטן, היא כלי שרת לקיום הלא-רגוע שלנו. או שאולי תהיה זו רק "לחימה". עניין של טרמינולוגיה. לחימה אינה מלחמה בעבורנו. גם מבצע אינו מלחמה. אז למה מדברים על חמש מאות?

הכותב הוא סופר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו