איפה ארגוב כשצריכים אותו

יאיר אסולין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
יאיר אסולין

שחור שווה פרענק שווה פרימיטיבי. ההיסטוריה הישראלית הרשמית, בטח זו של עד סוף שנות ה-80, היא היסטוריה אשכנזית: היסטוריה שנכתבה על ידי אשכנזים, על פי ערכים אשכנזיים. האייקון הישראלי הוא אשכנזי. מה מכילה ההיסטוריה הישראלית (אשכנזית) מבחינה פוליטית? עליות ציוניות על טהרת האשכנזיות, שואה, הקמת מדינה (אשכנזית), מלחמת שחרור, קליטת עלייה (חסד), מלחמת ששת הימים, כיבוש (45 שנים), מלחמת יום כיפור ועוד. אם קיימים מזרחים בהיסטוריה הפוליטית הזאת הם תמיד על תקן החייל הפשוט, התמים. מן וויצק (זה של ביכנר). מבחינה תרבותית: בעיקר השפעות מזרח-אירופאיות. אם בהקשר התרבותי קיים ה"מזרחי", הוא תמיד על תקן זה שלא מאמינים לו שהוא לא אשכנזי.

בישראל חייתה באותו זמן אוכלוסייה גדולה ששירי עם רוסיים או בדיחות ביידיש לא היו כוס התה שלה. איפה היא בהיסטוריה הישראלית הרשמית, איפה התרבות שלה? האוכלוסייה הזאת, המזרחית, נעדרת כמעט לחלוטין מההיסטוריה הישראלית הרשמית. עד לשנים האחרונות היא נעדרה גם מזו העממית. מה ההבדל בין שתיהן? הרשמית אקדמית, כלומר, מוגנת יותר, סלקטיבית. העממית מעוצבת על ידי המיידי, חושבת בערכים של היצע וביקוש. כלי הביטוי של העממית: התקשורת במובנה הרחב (עיתונות, קולנוע, ספרות, מוסיקה).

ועידת יהדות, ישראל והעולם: מתיקון שבועות לתיקון עולם

אני חוזר לכל העניין המזרחי הזה בגלל ספר חשוב שראה אור באחרונה: "שחור - חייו ומותו של זוהר ארגוב" (ידיעות ספרים). הספר מאגד עדויות של 15 מהאנשים הקרובים ביותר לארגוב בתחנות שונות בחייו, החל באמא שלו וחברתו לכיתה, דרך אביהו מדינה, המהפכן הגדול של הזמר המזרחי (תרבות) בראשית שנות ה-80, וכלה במי שהיתה בת זוגו של ארגוב ביום שבו תלה את עצמו בתא המאסר.

    עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם

    רינו צרור אסף את העדויות האלה מיד אחרי ההתאבדות, והוסיף הקדמה. ההקדמה מעוררת געגוע אל צרור הכותב. מה חשוב בספר הזה? שיותר משהוא על זוהר ארגוב, הוא על החברה שהפכה אותו למלך. חברה שאינה קיימת בתיאורים הרשמיים. חברה של אנשים ש"שחור קראו להם בשנות ה-70, ‘פרנק' בשנות ה-50 וה-60, מושג מקביל ל'דלת העם', או ‘ההמון הזול', שפירושו פרימיטיבי, שכוונתו שלא הגיע לדרגת מעלתנו, אנחנו האחים הלבנים" (רינו צרור, ההקדמה). תרצו לקרוא על תנועת ההתיישבות, קראו על א"ד גורדון. תרצו לקרוא על החברה המזרחית הפריפריאלית של ראשית המדינה, קראו על ארגוב. מי שמעניינת אותו הישראליות חייב לקרוא על שניהם: חברה היא סך כל המרכיבים שלה. המחשבה שניתן להתעלם מתרבות שלמה, חיה - התבררה כטפשית. התרבות המזרחית כפתה לקבל אותה לתוך ההיסטוריה. לא היו מקבלים אותה ככה סתם. "את כל ספרי ההיסטוריה היהודית הייתי לוקח בערימה גדולה, כולל את ‘עמוד האש' שעשו בטלוויזיה, עמוד הקלון הזה, ושורף", אומר מדינה בספר, "אנשים מעוותים כתבו היסטוריה מעוותת, נישלו בעלי זכויות מזכותם והוסיפו את זכויות המנושלים לעצמם". התסכול הזה קיים בחברה הישראלית עד היום. לעתים הוא מתפרץ. עיין ערך שלמה מעוז. הלקחים הם עדיין ברמת "מהשפה אל החוץ". עיין ערך האתיופים. עיין ערך ערביי ישראל.

    עניין של נוחות. בראיונות שנתן ראש הממשלה לערוצי הטלוויזיה במוצאי שבת, המלה הכי בולטת היתה "אני". מבנה רוב המשפטים בראיון: "אני" פלוס גדר, איראן, עוצמה וכו'. המלה שלא הופיעה אפילו פעם אחת היתה "פלסטינים". המראיינים לא הקשו על ה"אני" של ראש הממשלה בשאלות על "הפלסטינים". הם לא רצו לגרום ל"אני" שלו להיראות רע. עדיף לשמור את הנשכנות לשאלות צהובות על שרה.

    yair.assulin@gmail.com

    תגובות

    משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ