כליאה בלא פשע

החוק החדש שמאפשר אשפוז כפוי של נערות שאובחנו כסובלות מאנורקסיה אולי נועד להציל חיים, אך גם מהווה תקדים מסוכן

אסף פלג
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים7
אסף פלג

לפני כחודש החליטה הממשלה לתמוך בחוק המאפשר ומסרבות לקבל טיפול (רויטל בלומנפלד ויהונתן ליס, "הארץ", 19.2). החוק החדש הוא למעשה הרחבה לחוק לטיפול בחולי נפש משנת 1991, המסדיר את נושא האשפוזים הכפויים בישראל. החלת חוק זה גם על קבוצת הסובלים מאנורקסיה מעוררת שאלות מעניינות בקשר למעמד החוקי והציבורי של מוסד הפסיכיאטר המחוזי: מיהו הגוף המוסמך לפרש רעיונית את מדריך האבחנות הפסיכיאטריות כשנדרשת הכרעה רפואית וערכית גם יחד. האם הפסיכיאטר המחוזי - כלומר הסמכות הרפואית - הרשות המחוקקת, או שילוב של שניהם.

נראה, כי הצורך בחוק חדש עלה משום שאנורקסיה מוגדרת מבחינה קלינית כ"הפרעה", בעוד לשון החוק הנוכחי מחייבת אבחנה של "מחלה" - קבוצה מצומצמת של הפרעות, הכוללת בעיקר סכיזופרניה, מאניה דפרסיה ודיכאון עמוק - על מנת לאפשר אשפוז כפוי. מכאן, שידי הפסיכיאטר המחוזי כבולות כאשר יש צורך לדעתו בביצוע המהלך במקרה של אדם הסובל מאנורקסיה.

חוגגים שנה לזירה הדו לשונית של הארץ

אין ספק, הכוונה להציל חיי נערות הנתונות בסכנה רצויה ומבורכת. אולם בראייה רחבה יותר, החוק החדש הוא צעד בעל השלכות מרחיקות לכת, שדומה שאיש אינו נותן עליהן את הדעת עד תום.

החוק לטיפול בחולי נפש מ-1991 היה בגדר תיקון לחוק מ-1955, ונוצר במטרה לצמצם את מקרי האשפוז הכפוי למינימום ההכרחי; כל זאת מתוך הבנה, שאשפוז כזה מצוי בתחום האפור-החוקתי, והוא בבחינת "רע הכרחי". הדרך שנקט המחוקק היתה הוספת מרכיב ה"מסוכנות" כתנאי נוסף לכפיית אשפוז - תנאי שלא היה קיים בגרסת החוק הראשון, שם די היה בקיום של "מחלת נפש" לבדה כדי לכפות טיפול.

כעת, כמעט בנונשלנטיות, נפרצה פרצה תקדימית המאפשרת הוספת "הפרעות" נוספות לרשימת העילות לכפיית טיפול. בכך החוק החדש מחליש את רוח החוק מ-91' וסותר גם את כוונת המחוקק משנת 55', אשר הגביל את האשפוז הכפוי רק לסובלים מ"מחלה" - הגבלה שנשמרה בקנאות מאז ועד לשבוע האחרון.

הסתירה נובעת מכך, שהאפשרות ש"הפרעה" תהיה עילה לאשפוז (בלי שההגדרה הקלינית של ההפרעה תשתנה ל"מחלה") מבטלת את ההכרה העקרונית, שהתקיימה עד כה, בחשיבות של מדרג ברור של הפרעות - שתכליתו להגן על החירות של מי שאין הצדקה ממשית לאשפוזו בכפייה.

בסופו של יום, על הדיון לשוב ולהתרכז ברמה החוקתית ולעסוק בעצם קיומו של חוק, המאפשר כליאה-טיפולית של אדם על בסיס הסתברות לביצוע פשע עתידי (או פגיעה עצמית, כמו במקרה של אנורקסיה), כאשר מדובר במי שטרם ביצע עבירה כלשהי.

השאלה הזאת איננה שאלה רפואית או משפטית גרידא, אלא בראש ובראשונה שאלה מוסרית, שראוי שתהדהד תדיר בספירה הציבורית שלנו.

הכותב הוא סטודנט בתוכנית הרב תחומית למדעי הרוח באוניברסיטת בר אילן

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ