בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צל האפרטהייד

כל עוד נראה בפלסטינים אויב חסר זכות לכבוד, למעמד ואפילו לנרטיב משלו, ולא נגיע להסדר שיאפשר שתי מדינות, ימשיכו ההאשמות באפרטהייד לרדוף אותנו, ואף יחריפו

188תגובות

בעצרת הכללית של האו"ם, ב-1975, התקבלה החלטה לפיה ציונות = גזענות = אפרטהייד. ישראל עמדה אז, במקרה או שלא במקרה, בראשיתו של הרומן הסוער עם דרום אפריקה של האפרטהייד. רק ב-1991 בוטלה ההחלטה והעננה הוסרה. נלסון מנדלה היה אז כבר אדם חופשי, והקשר בין ישראל לדרום אפריקה, שפסעה אז פסיעות ראשונות אל עבר הדמוקרטיה, נהפך לשולי והרבה פחות מעניין.

חלפו 37 שנים מאז ההחלטה המקורית של האו"ם, ו-21 שנים מאז הסרתה, והאפרטהייד, ראו זה פלא, עדיין רודף אחרינו. בשבוע שעבר ביקר בישראל ובשטחים מנהיג האופוזיציה הגרמני, סיגמר גבריאל, שאמר לאחר ביקורו בחברון שבעיר מתנהלת מדיניות של אפרטהייד. לדעתי מדיניות אפרטהייד אינה יכולה להיות מדיניות עירונית. האפרטהייד הדרום אפריקאי זכה לשמו הרע דווקא משום שהיה מדיניות ממשלתית, ממלכתית, כוללנית וגורפת. היה אפרטהייד בסוואטו, בקאיליצ'ה, באלכסנדרה, כמו גם בדרבן, פורט אליזבט ופרטוריה. עוצמתו נבעה מיישומו הקפדני בכל פינה ופינה בדרום אפריקה.

בכל העולם יש גילויי גזענות. נמצא אותם בבתי ספר, במועדונים, במגרשי הכדורגל. יש לקרוא להם בשמם ולגנותם. אבל מדיניות אפרטהייד אינה מדיניות של בית קפה מסוים או של תחנת מוניות. המונח "אפרטהייד" נהפך לכל כך מוקצה משום שאומץ על ידי מדינה שהיתה חברה לגיטימית במשפחת העמים. הוא נשען על חקיקה לאומית שהשפיעה, לטוב או לרע, על כל מי שהתגורר בתחומה.

תומר אפלבאום

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב מאמרי "הארץ" ישירות לפייסבוק שלכם

איני מקבל לכן את הקביעה שחברון היא הבעיה. גילויי הגזענות הקשים שמצא גבריאל בעיר לא היו מעוררים עניין כה רב אם היו בגדר תופעה חברונית בלבד. העניין הבינלאומי נובע מכך שההתנהגות הישראלית בשטחים מזכירה לרבים את סירחונו של האפרטהייד, ומן החשש שהתבשיל הוא ירושלמי ורק הסעודה בחברון.

האפרטהייד רודף אותנו אף שיש בישראל חופש דיבור וחופש עיתונות וזכות הצבעה לכל אזרחי המדינה, וזאת משתי סיבות. התחושה בחלקים גדולים של העולם שיותר משישראל שונאת את הפלסטינים היא מזלזלת בהם, מתעלמת ומתכחשת; בעיניה הם אויב חסר זכות לכבוד, למעמד ואפילו לנרטיב משלו.

לקח למיישבי הסכסוך האירי עשרות אם לא מאות שנים להגיע להבנה ששורש הבעיה הוא חוסר הכבוד ההדדי בין הצדדים היריבים. הבריטים בזו לאירים והפרוטסטנטים לקתולים, וללא כבוד הדדי אי אפשר היה ליישב את הסכסוך. האפרטהייד היה בבסיסו מנגנון ששלל בצורה ממוסדת את הזכות לכבוד ולמעמד מן הציבור השחור, כולל כמובן את זכותו לנרטיב משלו. ציבור משולל כבוד ומעמד הוא ציבור רמוס, מיוסר ומושפל. ועם ציבור כזה אי אפשר להגיע להבנות כלשהן.

הסיבה השנייה לכך שהאפרטהייד ממשיך לרדוף אותנו היא קריסת אופציית שתי המדינות; גם רבים מהתומכים ברעיון של מדינה פלסטינית סבורים שכבר מאוחר מדי. לא נראה באופק מנהיג ישראלי, או פלסטיני, שיכול לגייס רוב לתמיכה בהסדר שיאפשר מציאות של שתי מדינות בנות-קיימא שחיות בשלום זו לצד זו. בהעדר האופציה הזאת, שעדיין נשפך לכבודה על הגלובוס מלל אינסופי, אבל מעשים מאחוריהם אין - חוזר לרחף ענן האפרטהייד.

לא מדובר במתמטיקה גבוהה, מדובר במתמטיקה ללא מתמטיקאים: אם אין שתי מדינות, יש 12 מיליון תושבים בין הירדן והים התיכון שאין להם שתי מדינות. אחת ודאי קיימת - מדינת ישראל - אך השנייה איננה. ומכאן זה ממשיך כמובן: אילו זכויות יש למתגוררים במדינה שאיננה? היכן הקלפיות? והיכן שאר הזכויות, ברמת הפרט וברמת הקולקטיב?

התשובות קיימות, אבל בישראל אפילו לא שואלים את השאלות. בעולם לעומת זאת מתרבים השואלים שאינם זוכים לתשובות. וכשאין תשובות יש עוד יותר שאלות, יותר ספקות ויותר האשמות. ככל שנתחמק מהתמודדות עם השאלות יילכו הטענות ויתרבו, וחלקן יתחילו להכאיב.

הכותב היה שגרירה הראשון של ישראל בדרום אפריקה הדמוקרטית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו