בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מדוע להיעלב מאשטון?

219תגובות

כאילו לא די בזוועה בטולוז; כאילו לא די בחשד שאל-קעאדה מעורב בפיגוע; כאילו לא די בהתייצבות המרשימה מאוד של צרפת כולה ונשיאה בראשה לצד הקהילה היהודית שם; וכאילו לא די בביקורת המוטחת בישראל בלאו הכי - המצאנו לנו עוד אויבת דמיונית. קתרין אשטון, הממונה על יחסי החוץ של האיחוד האירופי, אמרה כמה דברים תפלים על הגורל האכזר של ילדים הרוגים, עירבבה, מבלי משים, מין בשאינו מינו - נפגעי תאונת דרכים (בבלגיה) עם נפגעי מלחמה (בסוריה, בעזה ובשדרות) ונפגעי פשע שנאה (בצרפת) - ומיד, סקנדל בינלאומי, מתוצרת ישראל.

לא מדינאית חשובה מאוד, אבל כנראה שוחרת טוב, כשלה אשטון בלשונה. בכל זאת מותר לקבוע, שכוונותיה לא היו רעות, ודאי לא נגד ישראל. האזנה לדבריה המלאים מוכיחה זאת. אשטון ביכתה את הגורל של ילדים שנהרגים לשווא, כמו שפוליטיקאים אוהבים לעשות. אבל העליהום של קול הרעם מירושלים (ומתל אביב), בניצוח ראש הממשלה ושר החוץ, בגיבוי מקהלת הכתבים והפרשנים המתלהמת הקבועה, היה נפסד ומיותר, לא פחות מדברי אשטון.

שר ההסברה, יולי אדלשטיין, אמר שאלמלא היה שר היה תוקף את אשטון בחריפות רבה אפילו יותר מכפי שתקף; "ישראל היא המדינה המוסרית ביותר בעולם" (לא פחות), הודיע בצניעותו האופיינית אביגדור ליברמן, וכולם יחדיו תבעו מאשטון שתכרע על ברכיה ותבקש סליחה ומחילה. גם כשעשתה כן, גם כששגריר האיחוד האירופי בישראל, אנדרו סטנלי, ניסה לשווא להסביר ולנמק, לא היה די לירושלים. אשטון סומנה כיעד, כעוד אויב לעד.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והעדכונים ישירות אליכם

למחרת הפשע בטולוז היתה ישראל צריכה לשבח את שלטונות צרפת ולהתברך בסולידריות שהפגינו. העם היהודי ומדינת ישראל אינם משופעים בכגון אלה. בישראל מעולם לא עמדו דום למחרת פיגוע שנאה, אף פעם לא היה כאן מפגן כזה של הזדהות עם קהילת מיעוטים שנפגעה. מדברי אשטון היה צריך להתעלם, אולי לרשום הערה צנועה. אבל לא כך נוהגת ישראל. די שכאן מזהים חשד להתבטאות אומללה, בעיקר כשהיא באה מפי מדינאית חלשה יחסית שאיננה אמריקאית - ההתקפה הפרועה על אשטון לא היתה מתרחשת, אם היתה נציגת ארצות הברית - כדי לסמן מטרה.

ההתנפלות הזאת על אשטון ודומותיה חשודה: ספק אם היא כנה, אולי שוב נעשה כאן שימוש ציני בכשל לשון של מדינאי כדי לסחוט עוד ועוד רגשות אשם כלפי ישראל, כדי להטיל עוד ועוד מורא על מדינאי העולם וכדי לצבור עוד ועוד הון-שווא-פוליטי. ישראל צדה את ההתבטאויות הללו כמו היתה הליגה נגד השמצה. ההשלכות לטווח הארוך מסוכנות: אשטון, שמעולם לא הצטיירה כאויבת ישראל, אלא כמדינאית אירופית טיפוסית הסבורה שהכיבוש הישראלי צריך להסתיים, תיזהר אולי בלשונה, אבל מעכשיו תשמור טינה רבה לישראל על השפלתה. זה לא טוב לישראל.

את ישראל אסור אף פעם להשוות לשום דבר אחר. לא לאפרטהייד ולא למדכאי חופש אחרים בעולם, לא למשטרי כיבוש אחרים ולא לקולוניאליזם אחר. אנחנו זה תמיד משהו אחר. את ילדי שדרות אסור להשוות לילדי עזה, את ילדי טולוז אין להשוות לילדים אחרים הנטבחים בעולם בפשעי שנאה לאומניים. הילדים שלנו שונים, לא רק בעינינו, זה טבעי, הם מוכרחים להיות שונים גם בעיני כל העולם. זו תביעתנו הבלתי מתפשרת. גם את המאבק הפלסטיני אסור להשוות לשום מאבק שחרור אחר בעולם. מי שמעז להשוות את ישראל למשהו מכל אלה - אחת דינו.

מיני-סערת אשטון תשכך בעוד יום, ישראל תחגוג עוד ניצחון זעיר, אבל המשקע ייערם. מי שאיבד את העשתונות איננה אשטון, אלא מדינת ישראל, המשחקת בתפקיד הנעלבת הנצחית, ששוב הצטיירה באור סוחט רגשות, דווקא כשהעולם חמל על הקורבנות והסביר לה פנים באורח מרשים כל כך.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו