בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מאה מיליון מהגרים לצרפת

91תגובות

"החברה הצרפתית היתה הרבה יותר שוויונית כלפי יהודים ממוצא צפון-אפריקאי מהחברה האשכנזית-ישראלית, משום שהיה לה מודל אוניוורסלי של אזרחות", כותבת אוה אילוז ("אשכנזים במדינה מזרחית", מוסף "הארץ", 16.3). דבריה באים להפריך את "המיתוס שעזר לישראלים רבים לנקות את מצפונם", ולפיו היהודים המזרחים שהגיעו לצרפת היו משכילים ועשירים יותר מאחיהם שעלו לארץ, ומשום כך הצליחו שם יותר.

"גם אם ייתכן שזה נכון בחלקו", מעירה הכותבת, אין זה "ההסבר היחידי או המרכזי", שהרי גם רוב המהגרים לצרפת היו בעלי מעמד חברתי-כלכלי צנוע; ההסבר העיקרי, לדבריה, נעוץ בגישה השוויונית יותר של החברה הצרפתית, הנובעת מתפישת האזרחות הרפובליקאית המקובלת בצרפת.

לצרפת יש בוודאי יתרונות רבים בתחומים שונים בהשוואה לישראל. אבל מה היה קורה לצרפת, אילו היתה קולטת בתוך שנים ספורות יותר ממאה מיליון מהגרים - הגירה הדומה בהיקפה היחסי לעלייה לישראל בשנות ה-50? יש לשער, שבמקרה כזה היתה החברה הצרפתית מתמוטטת. הרפובליקה היתה קורסת. וסביר להניח שזה היה קורה הרבה לפני שהיה ניתן להשלים את הניסוי. ז'אן מארי לה פן היה נבחר לנשיא צרפת הרבה לפני שהמהגר ה-100 מיליון היה מגיע אליה.

מה שלא היה אפשרי בצרפת התאפשר בישראל משום שהעולים שבאו לכאן, כמו מי שקלטו אותם, ראו את עצמם מלכתחילה כבני אותו העם - העם היהודי. זוהי תפישה, המבחינה, בניגוד גמור למקובל בצרפת, בין אזרחות להשתייכות לאומית.

מי שרוצה ליישם בישראל תפישה לאומית-אזרחית נוסח צרפת, ולפיה לאומיות ואזרחות חד הן, מוכרח לומר, שהיהודים המתגוררים בחו"ל הם זרים, ואילו הערבים בישראל אינם מיעוט לאומי. אי אפשר לבנות זהות אזרחית ישראלית על תפישה המנוגדת באופן כה קיצוני לתרבות של היהודים והערבים כאחד, ולהכרתם.

עשו לנו לייק בפייסבוק וקבלו את מיטב המאמרים ישירות אליכם

אילו היתה ישראל מבוססת על תפישה לאומית-אזרחית נוסח צרפת, היא לא היתה מוכנה לקבל באופן גורף שום גל מגלי העלייה שהגיעו אליה - לא את ניצולי השואה, לא את יהודי המזרח, לא את יהודי ברית המועצות ולא את יהודי אתיופיה. אף לא אחת מהעליות ההמוניות האלה לא עמדה בקריטריונים של מדיניות הגירה המבוססת על עקרונות אזרחיים רגילים. רק את יהודי דנמרק ונורווגיה היה אפשר לקלוט כאן בהמוניהם, באופן בלתי-סלקטיבי, לפי קריטריונים אלה.

החברה הישראלית היא שילוב של יוצאי אירופה (בעיקר מזרח אירופה) ויוצאי המזרח התיכון הערבי-המוסלמי, בפרופורציה של כ-50%-50%. למיטב ידיעתי, אין דוגמה אחרת בהיסטוריה לשילוב כזה שהצליח - ולו רק משום ששום חברה אנושית לא היתה מסכימה לעבור את התהליך של הגירה מגה-המונית, כפי שעברה ישראל בשנות ה-50. התהליך הזה היה בנוי כולו על ההנחה, שהקולטים והנקלטים הם בני עם אחד. בלי הנחה כזאת, לא היתה מתרחשת ההרפתקה הנועזת שהתרחשה כאן - שהיא, בחשבון כולל, הצלחה אדירה למרות כל קשייה ופגמיה.

ברור שהשתייכות ל"עם אחד" אין פירושה, שבין חלקי העם הזה אין התנשאות תרבותית, דעות קדומות או סתם העדפה, מודעת ובלתי מודעת, של מי שקרוב אלינו. ברור שהעולים שהיו קרובים יותר לחברה הקולטת ולממסד שלה נהנו מיתרון ברור על האחרים. ברור שהדבר פעל לרעת המזרחים - מגוחך להטיל ספק בכך. אבל ברור גם, שתחושת ההשתייכות-מראש לעם אחד הקלה מאוד את תהליך האינטגרציה בין הקבוצות השונות.

ישראל היא מדינה שבה מיעוט לאומי גדול ולאום-הרוב שלה מורכב מיוצאי "70 גלויות", שהמהפכה הציונית הביאה לכאן. היא גם מדינה הנמצאת בסכסוך לאומי. אין היא יכולה לוותר לא על טיפוח תפישה אזרחית מכלילה ולא על סולידריות יהודית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו