בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

די לכיבוש של שופטי בג"ץ

פחד בג"ץ נפל על קובעי המדיניות. לא הכנסת והממשלה יקבעו את המהלכים המעצבים את דמות המדינה, כי אם השופטים. והם, בפרשת מגרון, נפלו בפח שטמנו להם האנטי ציונים

208תגובות

"פורצת סכרים", כך מכנה מרים נאור את בקשת הממשלה לעכב את פסק דין מגרון כדי למנוע סבל וריב אחים בישראל. ולא היא. בית המשפט הנופל בפחים שמציבים לפתחו יסודות אנטי-ציוניים שבקרב היהודים ויסודות עוינים בקרב הערבים - הוא שפורץ סכרים. תיחום גבולותינו הגיאוגרפיים, הערכיים והאידיאולוגיים בידי שופטים הוא השובר מוסכמות וגורם לבלימת תנופת המפעל הציוני. פחד בג"ץ נפל על קובעי המדיניות, והם אינם מייעדים עוד קרקע לפרויקטים לאומיים - ולא רק ביהודה ובשומרון. אפילו קרקעות הקק"ל, שהן מעין "קרקעות הקדש" של העם היהודי (כקרקעות הוואקף הערביות, שהן, כמובן, קודש קודשים ערבי), אינן עומדות עוד - בשל התערבות בג"ץ - לרשות המפעל הציוני.

אם פני בג"ץ בשנות ה-50 וה-60 היו כפני בג"ץ היום, מאות קיבוצים, מושבים ועיירות - שמתגוררים בהם מיליוני תושבים - לא היו מוקמים. לא קרית שמונה ולא בית שאן, לא באר שבע ולא אשדוד. וגם לא רוב צפון תל אביב - לרבות קריית האוניברסיטה בשייח מוניס. וגם לא - לידיעת השופטים בירושלים - קריית הלאום ובה המשכן המפואר של המשפט העליון, הכנסת וקריית הממשלה.

כל אלה הוקמו על חורבות הכפר שייח באדר. ודירות השרד שבהן מתגוררים אחדים מהשופטים בהווה ובעבר - וגם ממייסדי שלום עכשיו - ממוקמות בטלביה ובבקעה. והן מעולם לא נרכשו מבעליהן הערבים. בתי מגרון, לעומת זאת, שוכנים במרומי הר קירח שמעולם לא יושב.

עשו לנו לייק וקבלו חדשות ופרשנויות ישירות לפייסבוק שלכם

אמיל סלמן

שני מרכיבים עיקריים היו בבסיס תחושת הצדק שבהתיישבות על האדמות שעליהן ישבו קודם לכן ערבים. האחד: זכותו של העם היהודי לריבונות במולדתו ההיסטורית; זכות שמקנה את הצידוק לכבוש את הארץ ולהתנחל בה. והשני: כל מי שייצא להילחם בעם השב לארצו מוכה ומדמם, שלם ישלם - למשל, בקטמון ובשייח מוניס - את מחיר תוקפנותו. ואין לך תשלום כואב, כשמדובר במאבק בין עמים, מאיבוד טריטוריה. תחושה "פרימיטיבית" זו, עמוקה ואלמנטרית, היתה אבן הראשה בתחושת הצדק של המפעל הציוני.

ביהודה ובשומרון, אף שהיינו זכאים, לא נהגנו על פי כללים אלה. חוסיין המלך אסר עלינו מלחמה. ומי שיוצא למלחמה וניגף משלם את מחיר התוקפנות (כך התקדימים ההיסטוריים, לרבות השלמת גרמניה עם אובדן שטחים רבים כתוצאה של תוקפנותה במלחמת העולם השנייה). מה עוד, שמעולם לא היתה ריבונות ירדנית מוכרת ביהודה ושומרון. ומי שהלך להתנחל בחבלי מולדת אלה הביא עמו, מלבד זכות היסטורית וגביית מחיר התוקפנות, את תחושות הצדק התקדימיות: מה שנכון, צודק וחוקי באשקלון הפלשתית נכון, פי כמה וכמה, בנחלות שבהן היו בעבר ממלכות יהודה וישראל. שהרי בהן - ולא בשפלת פלשת - גיבשנו את אמונתנו, ערכינו ותרבותנו ונצרפנו לעם. ואף על פי כן - ובניגוד למאות התקדימים שבתוך מדינת ישראל - בשום מקרה לא קם ביהודה ובשומרון יישוב יהודי על חורבות יישוב ערבי או על אדמה מעובדת.

בא בית המשפט העליון ואומר: ערכי השוויון האוניוורסליים, ולא עוד ערכים יהודיים וציוניים, יהיו הערכים המובילים במדינת היהודים. לא הכנסת הנבחרת והממשלה יקבעו ויובילו את המהלכים העקרוניים הקובעים את דמות המדינה וצלמה, כי אם השופטים. והם גם שיקבעו, כפי שמוכח בפסק דין מגרון ובקביעת תוואי גדר הביטחון, את הגבולות הגיאוגרפיים של המדינה. וממשלות חלשות, הנכנעות לכל רוח אופנתית וחולפת, אינן מעזות להעמיד אנשים אלה במקומם ולתבוע מהם שיתרכזו במה שנבחרו לעשות: לשפוט.

"ארץ ישראל", כותב ש"י עגנון, "אינה נקנית אלא בייסורים. וכל שחביבה עליו ארץ ישראל ומקבל עליה ייסורים באהבה, זוכה ורואה בבניינה". ומי ייתן וגם אתם, ילדי ונכדי שבמגרון - וגם חבריכם המקבלים עליהם ייסורים שכאלה בהקרבה ובאהבה - תזכו לראותה, ובקרוב בימינו, במלוא הדרה ותפארתה.

Read this article in English: Judge, do not rule



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו