בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

על שוויון ואהבה

82תגובות

באחרונה התפרסמה ב"הארץ" ידיעה על סטודנטית מאוניברסיטת תל אביב שניהלה רומן עם מרצה ("אוני' ת"א השעתה מרצה בעקבות רומן עם סטודנטית", טלילה נשר, 16.3). לפי ציטוטי הסטודנטית בידיעה, שנתיים לאחר שהסתיים הקשר היא הבינה שהיו אלה יחסי מרות והחליטה להתלונן. סביר להניח שבסיפור הזה מעורבים עוד מגוון תהיות, חרטות ורגשות - כמו בכל קשר, הן בזמן אמת והן כעבור שנתיים.

מה בעצם קרה כאן? סטודנטית צעירה, בוגרת על פי החוק, שנמצאת במסגרת לימודית השופעת בידע חדש ומרגש, מחליטה להתחיל עם המרצה הכריזמטי שלה. הוא נענה לחיזוריה והם מנהלים רומן. היא מתאהבת, אולי גם הוא, אין תלונות ואין טרוניות, לא רשמיות בכל אופן. אך הקשר, כדרכם של קשרי אנוש, מסתיים. כעבור שנתיים, עולה ומכרסמת בה החרטה, ואתה מחשבות טורדניות על הנורמה החוזרת ומשננת: סטודנטית ומרצה? הרי הוא בעל מעמד וניסיון חיים והיא רכה בשנים וחסרת ניסיון. יחסים כאלו אינם יכולים להתקיים, כי הם חסרי תוחלת, איזה עתיד כבר יכול להיות לקשר כזה?

לכן אין זה מפתיע שהמושגים הראשונים שעולים בראש הם ניצול, מאזן כוחות לקוי, ויחסי מרות - מושגים שנגדם החוק יוצא. כל זה היה יכול להיות נכון אלמלא צוינו בידיעה שני פרטים קריטיים: הסטודנטית היא שיזמה את הקשר, ולכל אורכו התנהל הקשר מרצון.

לפעמים מוטב לא לצאת אוטומטית להגנת האשה, אלא לנסות להבין את ההקשר התרבותי הרחב יותר שבו הדברים מתרחשים. לכן איני ששה לחגוג עם המערכת שיוצאת מגדרה במה שנראה לפחות כמשפט ראווה, כי לדעתי במקרה הזה נעשה יותר נזק לנשים ולאופן שבו אנחנו תופשים יחסים.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב המאמרים והפרשנויות ישירות אליכם

לא צריך לחפור הרבה בסיפור כדי לגלות את המנגנונים השמרניים שמסתתרים מאחורי התביעה לצדק. הראשון הוא עיגון הקלישאה על טבען הקלוקל של הנשים, שהאהבה גורמת להן לצאת מדעתן ולעשות מעשים שלעולם לא היו עושות בדעה צלולה. שיקול דעת? אחריות אישית? את הסיסמאות האלה אנחנו יודעות רק לצרוח על ילדינו הפוחזים.

בהמשך, הסטודנטית מביעה את דעתה על מערכות יחסים מסוג זה: "אלו מערכות יחסים חולות בבסיסן. הצד החלש נפגע, והמרצה בדרך כלל לא משלם מחיר. היום אני מודעת לכך שרציתי להתקרב לדמות מופת. זו התאהבות במושא סמכות". באמירה זו היא למעשה חושפת עוד מנגנון שמרני, והוא ההחלפה בין שני מושגים: דמיון ושוויון.

שוויון מושג על ידי הכרה בהבדלים בין בני אדם, והחלטה לנהל - למרות ההבדלים - קשר מאוזן. דמיון, לעומת זאת, הוא המצב השטחי יותר, שבו אנשים שונים חולקים מכנה משותף. שוויון יכול להתקיים בין אנשים שאינם דומים, ודמיון אינו מבטיח יחסים שוויוניים. מכיוון שהמרצה אינו דומה לסטודנטית, לא בהשכלתו, לא בהכנסתו ולא בגילו - ברירת המחדל הנורמטיבית היא שהם אינם שווים ולכן יחסיהם מבוססים בהכרח על ניצול.

קיום יחסים שוויוניים, במיוחד במצב של חוסר דמיון, משמעו להתעמת, לחשוב, להיאבק, להיות רגישים לפרטים, להקשיב לדברים שאנחנו אומרים. אך נדמה שלרוב האנשים אין כוח להשקעה כזאת, ולכן הם הולכים על דמיון. הפתרון הזול והשקט. הוא דומה לי, משמע הוא כמוני, משמע הוא מכבד אותי.

כשאנחנו בוחרים להשתייך כל הזמן לאותה קבוצה, לא רק שהסקרנות שלנו לגבי הסביבה הולכת ופוחתת, אלא שאנחנו גם הולכים ומתעוורים בהדרגה. דבר אינו צורם, אינו מתסיס, אינו מעורר מחשבה. הדמיון שלנו לסביבתנו רק מנציח את הפחד מהאחר, מהשונה. יחסים החותרים לשוויון בין-אישי אין להם שום קשר לדמיון. הם כרוכים בעבודה יום-יומית קשה שכה רבים ממהרים להחליף אותה בפאסדה של שוויון, ופשוט מתחתנים עם מי שלמד אתם בתיכון.

הכותבת היא סופרת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו