בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פסיוויזם ממשלתי

22תגובות

אפשר להבין את אנחת הרווחה של ציבור מסוים בישראל בעקבות דחיית פשרת מגרון בידי בג"ץ, אבל לא מומלץ להסתנוור מהפסיקה. תרועות הניצחון ותחושת החגיגיות מלמדות בעיקר על עומק התהום שאליה הידרדרה הריבונות הישראלית בימי החולין שלה. "מעוז הדמוקרטיה הישראלית המתגוננת מפני כוחות הקמים עליה מתוכה", כינה בהתרגשות "הארץ" את בג"ץ במאמר המערכת שלו (26.3), וציין כי בג"ץ "הוכיח שוב את כוחו ואת חיוניותו". זה אולי נכון, אבל תמונת הראי המשלימה היא של מדינה - חלשה ולא חיונית - שדוחקת פעם אחר פעם את בית המשפט העליון שלה לפינה כדי שיחלץ אותה מהבליה ואיוולתה. זה לא מקום טוב לבג"ץ להיות בו, וזאת עדות קודרת למצבה של ישראל.

אין חשיבות אמיתית למגרון. מפעל ההתנחלויות ימשיך בשלו גם אם יפונו מבני המאחז באוגוסט. אין גם טעם לצייר את בג"ץ כלוחם עז ונחוש נגד המפעל הזה: הסרט התיעודי החשוב "שלטון החוק", שיוקרן ביום ראשון הקרוב בערוץ 8, לא נמנע מלאזכר את התרומה של בית המשפט העליון להנצחת האיוולת הלאומית המתמשכת הזאת ולהכשרתה. פארסת מגרון חשובה בעיקר מפני שהיא מדגימה בקליפת אגוז כמה חולה הריבונות הישראלית. שלוש רשויות שלטון עסוקות כבר יותר מעשור בהתמודדות עם הפרת חוק שאין עליה כלל מחלוקת, אפילו בסטנדרטים הגמישים של הכיבוש, ורק בג"ץ כופה לבסוף את מה שהיה אמור להיות הכרעה מובנת מאליה.

מאז נשיאותו של אהרן ברק דובר רבות על ה"אקטיוויזם השיפוטי" מבית מדרשו. הגיע הזמן לדבר על הפסיוויזם הממשלתי: אותו העדר מוחלט של רצון ויוזמה מצד המערכת הפוליטית למלא את תפקידה. לקחת אחריות. לתקן את הדרוש תיקון. לשלם מחיר. להכריע. להנהיג. פוליטיקאים מרבים להתלונן על "השיטה" ולייחל ל"משילות". ובכן, בפרפראזה על אמרתו של יצחק רבין, בבכיינות לא בונים משילות. גם לא ברפיון ובהתמסרות לשיתוק.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב המאמרים והפרשנויות ישירות אליכם

הדבר בלט שבעתיים בסיבוב הקודם של בג"ץ בשבתו כמפלט האחרון לפני קריסה כוללת: הפסילה של חוק טל המתחכם, אותה הסדרה זמנית ומפוקפקת של פטור מגיוס על בסיס השתייכות פוליטית-דתית. גם כאן רעמו החצוצרות, אף על פי שבפועל מדובר היה ביום עצוב למדי: על חודו של קול, בנימוקים פרוצדורליים בעיקרם, תבע הרכב מורחב של שופטי בג"ץ מהרשות המחוקקת ומהרשות המבצעת למלא את תפקידן האלמנטרי. הפסיוויזם הממשלתי, כמובן, אינו מקרי בבחירותיו. הוא מופעל תמיד אל מול מוקדי כוח מאיימים, מצד מסוים מאוד של המפה הפוליטית.

הבעיה היא שהפסיוויזם הזה מחלחל כלפי מטה, לרשויות הביצוע והאכיפה. קשה לנתק ממנו למשל את התגובה המשטרתית המחפירה למאורעות בקניון מלחה בתחילת השבוע. עוד לא "ליל הבדולח", אבל בהחלט "ליל השווארמה": מאות גזענים מוסתים, אחרי ניצחון של קבוצת הכדורגל שלהם, מכלים את שמחתם בקומץ עובדי ניקיון ערבים. כוחות הביטחון מגיעים באיחור, פועלים בעצלתיים, ולא מבצעים אף מעצר או חקירה, למרות זמינות עדי ראייה ומצלמות אבטחה. רפיון כזה הוא כבר לא תקלה מבצעית נקודתית אלא כשל מערכתי, סימפטום למחלה לאומית אנושה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו