בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אנא ממך, כבי את הבוילר

63תגובות

דבר ראשון - תכבי את הבוילר. לפני שנבין מי נגד מי, לפני שנברר איך ומדוע משחילים לנו עוד התייקרות בחשבון החשמל, לפני שנמצא את האשמים - הוועד? ההנהלה? האוצר? המצרים? האיראנים? הקוסמוס? - לפני שנחשוב מה נעשה במלחמה הבאה - אנא ממך, כבי את הבוילר.

מאז שנהפך החשמל - כמו דברים רבים אחרים במדינת ישראל - ממוצר בסיסי לשירות לעשירים, נהפך הדוד החשמלי (למי יש כסף להחזיק זוללי חשמל אחרים כמו מייבש כביסה או תנור?) לעמוד הטוטם הביתי, המרכז ששואב אותנו מדי ערב למחול זוגי של כיבוי והדלקה שיש בו כוחניות, עורמה ותחנונים: זוגתי נמנית עם הנשים הזקוקות למקלחת ארוכה וחמה אחרי יום עבודה כדי לעמעם את טרדות הקיום ואת עתידנו הכלכלי הבלתי ברור; אני מוכנה להסתפק במקלחת קצרה ומדודה. את החרדות שלי לא מרגיעים בנזיד עדשים, ועוד כזה שמחירו הולך ומאמיר.

אולי עדיף בכלל להתקלח במים קרים. לקרר את העצבים. מחיר החשמל עלה בשנה האחרונה ב-25%. אני לא מכירה אף אחד שהשכר שלו עלה בשנה האחרונה ב-25%, אפילו לא בשיעור צנוע מזה. אולי זה בגלל שאני לא מסתובבת במעגלים הנכונים: אני קוראת בעיתון על מנהלים של חברות ציבוריות ששכרם עולה מדי שנה במאות אחוזים ומדלג בקלילות עליזה משני מיליון לארבעה, חמישה, שבעה ושמונה. מי הם אותם אנשים? האם הם כל כך יותר מוכשרים ונשגבים מאתנו? אלו המנהלים של הבנקים שלנו, של חברות התקשורת, יצרניות המזון, רשתות השיווק שבהן אנחנו קונים אוכל. מנהלי חברות שמוכרות לנו מוצרים בסיסיים שאנחנו חייבים לקנות. הם בטוח לא מזנקים על הבוילר. להם יש מספיק כסף כדי להתארגן על דוד שמש.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב המאמרים והפרשנויות ישירות אליכם

שמש יש לכולם, ובשפע. אפשר היה, למשל, להפיק ממנה חשמל, ממש כמו במדינות אחרות שמשכילות לנצל את משאבי הטבע השונים שלהן כדי לייצר אנרגיה ולספק אותה בזול - אפילו בחינם - לאזרחים. אבל פיתוח של חשמל סולרי עולה הרבה כסף (לא בטוח שהרבה יותר ממה שמשקיעה היום המדינה בחילוץ חברת החשמל מהבוץ שהיא נמצאת בו), ובמשק שבו הריכוזיות היא ערך עליון, לא צריך להשקיע ביצירת שוק תחרותי, שישרת את האינטרס של ההמון. במקום זה אפשר לגלגל על אותו המון עוד ועוד התייקרויות בתואנה שמחיר הנפט עלה וצינור הגז המצרי איכזב, לומר שמבחינה ריאלית מחירי החשמל הם ממש כמו לפני שנתיים, ולהתפאר בכלכלה היציבה, בצמיחה הנאה ובאבטלה הנמוכה. אפשר לקרוא לדור שלם של צעירים חסרי תקווה - שאפילו לא חולמים על דירה משלהם, שלא לדבר על ילדים, שאותם יצטרכו לרשום לגנים שעולים אלפי שקלים בחודש - "מפונקים" ו"בכיינים", ולשלוח אותם לקנות "פסק זמן" בניו ג'רזי. אולי ישיגו שם גם מקלחת חמה בפחות כסף.

משבר האמון ששורר כיום בין חברת החשמל, ועד העובדים שלה וממשלת ישראל, הנאלצת לערוב בחירוק שיניים לחובותיה של יצרנית החשמל היחידה בארץ, הוא כאין וכאפס לעומת המשבר האמון בין המדינה לצעיריה. יותר מחצי שנה אחרי פרוץ המחאה החברתית, רובם המכריע נדרש להצטמצם עוד ועוד כדי להתקיים. לא רק שמצבם לא השתפר - הוא אף נסוג לאחור. משכורות העתק, הרווחים והבונוסים השמנים מתחלקים בין מעטים, מי שהצליחו להתחבר לפני זמן רב לבעלי ההון הנכונים או לוועדים הגדולים. בחובות ובהתייקרויות חולקים כל השאר.

צעירים רבים, שנושאים על כתפיהם את שוק העבודה, משלמים מסים ומזינים את קרנות הפנסיה, חיים במשטר צנע, בזמן שהמעסיקים שלהם גורפים לכיסיהם סכומים אסטרונומיים, ונבחר ציבור שלהם מוכר דירה ברווח של 14 מיליון שקל כדי "להתחשב ברגשותיהם".

כאשר המועדונים המיטיבים סגורים בפנינו, ומחירי מוצרי היסוד - החשמל, הדלק, המזון - עולים ועולים, כל שנותר לנו לעשות הוא להשגיח על הבוילר בידיעה תבוסתנית שזה בעצם לא ישנה שום דבר.

עיני כולם מופנות בחרדה מזרחה, לגרעין האיראני, למלחמת הקיום הבאה. אלא שמלחמת הקיום כבר כאן. זו המלחמה על הבוילר, שכר הדירה, הגבינה, התרופות, והזכות להתקיים בכבוד, לחסוך ולהתקדם. במלחמה הזו אנחנו מפסידים מדי יום.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו