בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם זה משנה אם אלוהים קיים?

הפילוסוף ג'ון גריי טוען כי הקשר בין קיומו של אלוהים לבין הדתות הוא רופף במקרה הטוב. ההבטחה לגאולה, לדבריו, מקורה בבורות

171תגובות

השיח הנפוץ בנושא דת סובב כמעט תמיד את שאלת קיומו של אלוהים. האתאיסטים דוחים מעליהם את רעיון הדת, מאחר והם אינם מאמינים בקיומו של אל עליון, בעוד שלוש הדתות המונותיאיסטיות הגדולות רואות באמונה באלוהים חלק בלתי נפרד מחובתם הדתית של המאמינים. הפילוסוף העכשווי ג'ון גריי העלה לאחרונה טענה לפיה קיים קשר קטן בלבד, אם בכלל, בין האמונה באלוהים לבין דת.

גריי מדגיש את העובדה שבמקרה של דתות רבות, כמו לדוגמה בהינדואיזם ובבודהיזם, או לחילופין, בפלגים של היהדות ומסורות שונות של הנצרות והאסלאם, לאמונה עצמה יש חשיבות מועטה. לעומת זאת, "הפרקטיקה - במובן של הריטואל, ההתבוננות הפנימית וקיום אורח חיים דתי - הם מה שחשוב באמת". גריי אף מוסיף ואומר כי "רק קנאים דתיים ורציונליסטים אדוקים הנוקטים עמדה מתוך בורות, מתייחסים למיתוסים כאילו היו אמיתות בעד עצמן, כאשר למעשה, מה שמשנה באמת הוא האופן בו אנו חיים".

התשובה המובנת מאילה לדבריו תהיה, שהכל תלוי בתכלית אותה שואף אדם למצוא בדת. אם תקוותו מסתכמת ברצון להכוונה כדרך לחיים של הגשמה, אולי "דרך חיים" שלא כוללת בהכרח אמונה מוצקה בכח עליון, היא כל מה שאותו אדם יהיה צריך. אלא שדתות רבות, ובתוכן זרמים מרכזיים בנצרות ובאיסלאם, טומנות בחובן הבטחה לדבר גדול בהרבה: גאולה אולטימטיבית. בבסיסן של דתות אלה ניצבת הבטחה לפיה כל אדם שיקיים את ציוויי התורה יזכה בבוא היום לחיי נצח בעולם הבא ולהגנה מפני כליה.

אמיל סלמן

אם אנו מחפשים גאולה מסוג זה - ועבור אנשים רבים זה עצם העניין בדת – אז התקווה הזו תלויה באמיתותן של כמה מהאמונות הדתיות מצד המאמין. בדתות תאיסטיות במיוחד, המציבות במרכזן אל אחד, מדובר בקיומו של אל נדיב מספיק כדי שירצה בישועתנו, ועוצמתי מספיק כדי שיוכל להגשים זאת.

בנקודה זו אנו מגיעים להיבט שנעלם בדרך כלל מהדיון בנושא אמונה באלוהים, המתמקד בשאלה אם יש סיבה להאמין בישות הנתפסת ככל יכולה ושכולה טוב.

נניח לצורך העניין שאפשר היה לקבוע בוודאות את דבר אמיתותו של אל שריר וקיים. ונניח גם שאנו מאמצים את הלך המחשבה האונטולוגית, לפיה עצם העובדה שמחשבה אודות ישות עליונה שכולה שלמות קיימת מצביעה על כך שהישות הזו בהכרח קיימת, ולכן אנו משוכנעים מעל לכל ספק בקיומה של השגחה עליונה שכולה הוד והדר ועוצמה עילאית, מה זה יכול ללמד על הסיכויים שלנו לזכות בגאולת נצח?

על פניו, מעט מאוד. בשלב הזה אנחנו יודעים שגאולתנו אפשרית, משום שישות עליונה שכולה טוב אכן קיימת, אבל האם יש לנו סיבה לחשוב שאלוהים אמנם יעשה זאת? נטיית הלב הטבעית היא לחשוב שאל שכולו טוב בהכרח ירצה בגאולתנו, אלא שאל שכזה צריך לקחת בחשבון את היקום כולו ולא רק אותנו.

תומר אפלבאום

כאן הופכת סוגיית הרוע לשאלה בעלת חשיבות מכרעת. ישות עליונה, שכולה טוב, הגם שתהיה עוצמתית לאין שיעור, חייבת לעיתים לאפשר את קיומן של רעות מקומיות למען שלומו של הטוב הכללי בעולם. הדעת נותנת שרוע נקודתי יהיה הכרחי למען הימנע מרעות גדולות עוד יותר. הבעיה היא, שאין לנו דרך לדעת שאנו כבני אנוש איננו הקורבנות של כורח זה. 

ואכן, המצדדים בקיומו של האל פותרים את קיומן של זוועות בעולם בכך שאלוהים רואה את התמונה הכללית ויודע דברים החומקים מהכרתנו, ולכן הוא מתיר לגורמים חורשי רעה לגדוע את אושרנו הנצחי למען ערך הטוב הכללי. כלומר, הפגיעה באושרנו על-ידי מלאכי החבלה היא שלב בלתי-נפרד מהדרמה המוסרית בדרך אל הגאולה והעדנה. עמדה זו תואמת את הלך המחשבה בספרו של דיוויד יום "דיאלוגים לגבי הדת הטבעית", לפיו הפיתרון לבעיית הרוע טמון במגבלות ההכרה האנושית.

גישה כזו יכולה לפתור אותנו מהסתירה הגלויה שבהימצאות רוע בעולם יציר כפיו של אל שכולו טוב. אלא שבאותה מידה, השקפה זו המגבילה מאוד את יכולתנו לשפוט מה אל שכולו טוב עתיד לעשות. ניתן אומנם לסבור שאם נחיה על-פי ציווי התורה, אלוהים יבטיח את גאולתנו. אבל באותה מידה אפשר לצפות, מנקודת ראייתנו הצרה, שאלוהים שוחר טוב לא ייתן לאסון כמו השואה להתרחש או יסבול מוות של ילדים תמימים ממחלות קשות. ברגע שאנו מתמודדים עם הפער שבהבנתנו המוגבלת את אלוהים, אנחנו מבינים שאיך שאנחנו חושבים שאלוהים יפעל לא אומר דבר על האופן בו יפעל באמת. מכאן, העובדה שאנחנו חושבים שאלוהים שכולו טוב יגמול לנו בגאולת עולמים, אינה מחייבת שאכן כך יהיה.

אם כן, גם אם תהיה לנו הוכחה ניצחת לקיומו של אלוהים שכולו טוב ושהינו כל יכול, לא ניתן להסיק מזה שהוא יספק לנו הגנה. גם אם הדת בה אנו מאמינים מתעלה מעל הכשל האמוני שמציג גריי, הרי שאמונה באלוהים מותירה אותנו עם הרבה פחות ממה שהיינו מצפים לקבל מהדת.

אי–פי

מאמינים רבים יסכימו לטענה הזו. ביטחונם בגאולה, הם יאמרו, אינו נובע מטיעונים פילוסופיים כאלו או אחרים, אלא מהזיקה הפנימית אל האל, בין אם דרך החוויה האישית או בזכות המסורת הדתית. אך איזו טובה מוחשית צומחת מקשר שכזה? לכל היותר ביטחון בקיומה של ישות נעלה המבטיחה להצילנו.

ואולם, ייתכן וישנם, כפי שטוענות דתות רבות, כוחות עוצמתיים של רוע (בדמות שדים או יצירי שטן) הנחושים להסיט אותנו מהדרך אל הגאולה. איך אנחנו יכולים לדעת שהכוח עמו יש לנו זיקה אינו מוליך אותנו שולל?

התשובה הטבעית ללבטים הללו היא שאל שכולו טוב לא ייתן לדבר כזה לקרות. אלא שתשובה שכזו מחזירה אותנו חזרה אל הקושי הקודם: אין סיבה לחשוב שנוכל לשפוט נכונה את רצון האל. ייתכן שעל אלוהים יהיה להניח לנו ללכת שולל כדי למנוע רעות גדולות עוד יותר.

אנחנו יכולים כמובן לרצות להאמין שאנחנו לא מולכים שולל, אולם במקרה כזה מדובר באמונה עיוורת ולא בתקווה מבוססת. אם זה לא מספק אותנו, עלינו למצוא תשובה הולמת לבעיית קיומו של הרוע בעולם מזו שמציעים המצדדים באלוהים, כלומר שאנחנו בורים מכדי להבין את קיומו. אם אנחנו לא מצליחים לעשות כן, הרי שעלינו להכיר בתובנה של ג'ון גריי אודות הקשר הרופף בין דת לבין אלוהים. 

* גארי גוטינג הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת נוטרדם, ועורך הכתבים הפילוסופיים של האוניברסיטה

תומר נויברג


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו