בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נתניהו והיד על האופק

28תגובות

לאופק יש תכונה אופטית ידועה: הוא הולך ומתרחק ככל שנדמה שמתקרבים אליו. כדי להימנע מאכזבות מוטב להיתקע במקום, כך שהאופק תמיד ייראה קרוב, ממש בהישג יד, או לפחות שלא יתרחק. במשך עשרות שנים היה המונח "אופק מדיני" חלק בלתי נפרד מן המילון הפלסטיני. בלי אופק מדיני הם ייצאו לאינתיפאדה, בלי אופק מדיני וכלכלי הם ימשיכו להיות אויבים. הממשל האמריקאי ממש התאהב בביטוי הזה כאשר בכיריו, מן הנשיא דרך שרי החוץ שלו ועד חברי הקונגרס, תבעו מישראל לעשות משהו כדי להציג לפלסטינים מפת דרכים כלשהי, שתמחיש את המקסם. אם רק יידעו שבעוד חמש שנים, עשר שנים, תהיה להם מדינה, הם יישבו בשקט וימתינו.

אנחנו כמובן לא זקוקים לאופק מדיני. לנו יש מדינה, יש לנו כלכלה סבירה והנהגה שאפשר להחליפה בדרכים דמוקרטיות - אם לא תמצא חן בעינינו. לעומת הפלסטינים, שלא הצליחו לטפח הנהגה חלופית למחמוד עבאס, שיכולים לבחור בין פתח לחמאס ושאינם מצליחים לשכנע את העולם להכיר בזכותם למדינה עצמאית, אנחנו משופעים במפלגות, במגוון אידיאולוגיות ובגלריה מרשימה של מנהיגים לבחור מהם את הראוי. אז איך קרה שדווקא אנחנו כלואים בתחושת מחנק ומחפשים אופק מדיני? מנין מגיע אותו פרדוקס, שבו אנחנו דורכים במקום ולמרות זאת האופק הולך ומתרחק?

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב המאמרים ישירות לפייסבוק שלכם

ההסבר הפשוט הוא שאין לנו יותר ממה שיש לפלסטינים. כמה אידיאולוגיות באמת עומדות לבחירתנו? כמה מנהיגים ראויים רק ממתינים שנבחר בהם? כמו בהגרלת הפיס, מדי פעם מנתר לו כדור מזל מנצנץ, שנושא אתו בשורה כוזבת של זכייה, ומיד פוקע כבועה. לפני כמה שבועות היה זה יאיר לפיד שעשה כמה סלטות משמימות, פלט רצף של אמרות כנף ריקות והצטלם היטב כמו כרזה בנתיבי איילון, צבעונית ושטוחה. אחר כך התרגשו עלינו הבחירות לוועד הכיתה הטיפולית הקרויה קדימה. הכל כבר נאמר על החיוורון החולני שמייחד את המפלגה הזאת, שמעוררת התרגשות כמו פס שטוח במוניטור רפואי. שאול מופז רוצה להיות ראש ממשלה, וזה בסדר גמור. הוא רוצה להיות מנהיג חברתי - מצוין. אבל מה יש במזוודת האופק המדיני שלו? הוא מוכן לוותר על שטחים? להוריד התנחלויות? אולי כמה מאחזים? זכוכית מגדלת רבת עוצמה תגלה שההבדל בינו לבין בנימין נתניהו הוא באופן שבו שניהם מתייחסים לאיום האיראני. האחד רוצה לתקוף עכשיו והשני אחר כך.

איומים הם סחורה מצוינת. בין אם זו איראן, שמאיימת עלינו ומחייבת אותנו לבחור מנהיג גיבור, ובין אם זו ישראל שמאיימת על איראן ומחפשת מנהיג רמטכ"ל. איראן יכולה להיות מרוצה מכך שהיא הצליחה להיות סעיף במצע בחירות, מבחן למנהיגות. הרבה יותר קל לדבר על איראן מאשר על הבעיה הפלסטינית. היא לא דורשת שטחים, נסיגות או ויתורים.

ומה עם שלי יחימוביץ'? היא רוצה להיות ראש ממשלה? היא לא רוצה להיות ראש ממשלה? שמענו אמנם שיש לה מפלגה אבל נדמה שהמפלגה לא שמעה שהיא קיימת. זה סך המלאי והיקף אופק המנהיגות שיש לישראל.

האמת היא שאיך שלא נסתכל על זה, נותרנו עם מנהיג אחד. לא רק לעת עתה, אלא לעתיד הנראה לעין. במונחים ישראליים, מדובר בנצח. מנהיג לאומי, גאה, איתן, כזה שיודע איך להשאיר אותנו במרחק קבוע מן האופק. מנהיג שיודע איך להעמיד את המדינה מעל האזרח. להסביר את האיומים או להמציאם. מנהיג שקובע את עונות השנה: קיץ - להתקפה על איראן; חורף - לתיקונים כלכליים. מנהיג שגימד כל אלטרנטיווה, שחיסל אפילו את השאיפה לשינוי. תחת הנהגתו אין צורך בצופה על התורן שיצעק "אהוי, יבשה". ככה זה אצלנו. כמו בטורקיה או באיראן, גם לנו יש מנהיג עליון. חבל שאסור לנו לבקש מן הפלסטינים להעניק לנו אופק מדיני.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו