בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שהקרואסון בפסח לא יטעה

100תגובות

שמתם לב שפחות ופחות אנשים מצטיידים בערב חג המצות בפיתות טריות להקפאה? לא שהמוני בית ישראל החילונים חזרו לפתע בתשובה. פשוט, בשנים האחרונות אין שום בעיה לקנות לחם טרי, קרואסון שמנמן או עוגיות גרנולה בכל מקום כמעט. נכון, בעיקר בתל אביב, ובמיוחד בבתי קפה שמתהדרים בשמות בעלי סיומת צרפתית לעילא, אבל המצה כבר לא מה שהיתה.

מה נשתנה? ובכן, אמנם כינוי הגנאי "מדינת תל אביב" שהודבק לעיר התוססת הזאת נבזי וצדקני, אבל אין מנוס מהמחשבה העגומה שהפער בין החיים המתנהלים בה בחדווה לבין המתרחש בשאר החברה הישראלית מתחיל להיות משונה. דומה שהאזרחים המנהלים חיים חופשיים משקיעים עצמם בחגיגה שמעדיפה להתעלם לחלוטין מהסחף הדתי הסוגר עליהם, בבחינת אכול ושתה כי מחר מי יודע מה יכריחו אותנו לא לעשות.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב המאמרים ישירות לפייסבוק שלכם

כי בעוד שבבתי הקפה הנ"ל יוגשו בגלוי, ובניגוד לחוק החמץ, מיני לחמים מתובלים (איך אפשר לאכול שרימפס בחמאה ושום בלי לחם טרי?), במצעדי הגאווה השנתיים יצעדו עוד ועוד אנשים ובשבת אולי יתחילו לנסוע אוטובוסים - ישראל הרשמית, ושמא יש לומר האמיתית, דבקה יותר ויותר בהלכה. ולא בסתם הלכה, אלא בגרסתה הנוקשה והאנכרוניסטית ביותר, המנותקת מהעולם היהודי הפלורליסטי, ובהנהגתו של ממסד שהולך ומתעצם וכל קשר בינו לבין הזמן, המקום והמרקם האנושי המשתנה מקרי בלבד.

הכשרות והחמץ הם העניינים הזניחים יחסית. אפילו העדר התחבורה הציבורית בשבת מרגיז אבל לא נורא. לא כמו חוקי האישות, הגיור והקבורה. אבל גם לאלה, כמו לעניין הקרואסונים, החילונים פיתחו לעצמם מעקפים: ידועים בציבור, נישואי חו"ל, קבורה בקיבוצים. הבעיה היא, שכל מעקף ממחיש ביתר שאת את סמכותו הבלעדית של המונופול הדתי, וכל התעלמות מהתעצמותה הבוטה של הכפייה הדתית מעניקה לרבנים יותר שליטה. מה שנראה כמו חירות מסחררת איננו אפוא אלא אזלת יד וכניעה.

וכשם שהחילונים מוותרים על החירות שניתנה בידם להגדיר את אופייה היהודי של המדינה כרוחם, כך הדתיים מוותרים על החירות לעדכן את ההלכה. ספר חדש ונועז מאת המשפטן והוגה הדעות הפרופסור פנחס שיפמן, שהוביל בזמנו את המאבק (שנכשל) למען נישואים אזרחיים, טוען ש"איש ההלכה נידון לחירות", ומתווכח עם ההפרדה הבעייתית שעשה בזמנו פרופסור ישעיהו ליבוביץ' בין ההלכה למוסר. לדבריו, ליבוביץ' פטר את היהדות ממוסריות, ובין היתר שיחרר בכך את הימין הדתי-הקנאי מאחריות מוסרית.

הסידור המעוות הזה - המאפשר לחילונים לראות את המורשת היהודית כמנותקת מדיון מוסרי (ובכך להימנע ממאבק אידיאולוגי), ומניח לדתיים לחמוק מהתמודדות עם ההתלבטות המוסרית לנוכח ההלכה (שיפמן מציין כדוגמה בולטת במיוחד את ההתחמקות מהכרה בהומוסקסואליות וההטפה ל"קדושת המשפחה"), נוח כנראה לשני הצדדים, אך טומן בחובו זרע של פורענות. הוא יוצר מראית עין של פלורליזם רב-תרבותי, אך שומט לחלוטין את הקרקע מתחת להגדרה, ההולכת ונעשית רעועה, "דמוקרטית ויהודית".

בהדרגה נוצרות בישראל שתי קבוצות: האחת מדברת בלעדית בשם הדמוקרטיה, ומגוננת בחירוף נפש בעיקר על הקרואסון הפרטי שלה, והשנייה מדברת בשם היהדות ונלחמת כארי על הזכות לסתום פיות של נשים, לבטל גיורים, לאמלל חד-מיניים ולפקח על צניעותן של ילדות בגן.

בפסח הזה, הקבוצה הראשונה תרוויח לעצמה עוד כמה קרואסונים וקפה משובח בשמש האביבית. אבל מוטב שלא תטעה: אם היא לא תזדרז לשלב ידיים עם אותם כוחות במחנה הדתי שמייצגים שיפמן ואחרים כמותו, ולהגדיר סוף-סוף איזו דמות היא רוצה שתהיה למדינה הזאת, ה"דמוקרטית ויהודית", תאבד לה אפילו מראית העין של חירותה המדומה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו