בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המחאה הכלכלית

169תגובות

את המחאה החברתית כולנו מכירים. היא התחילה בביקורת תקשורתית נוקבת על שלטון הטייקונים. המשיכה במאבקים ציבוריים נגד הריכוזיות, שוד המשאבים הלאומיים ויוקר המחיה. התפרצה אל הרשתות החברתיות במחאת הקוטג' וכבשה את השדרות במחאת האוהלים. היא הגיעה לשיאה בהפגנות ההמונים של קיץ 2011.

המחאה החברתית חוללה מהפיכה תודעתית, מושגית ופוליטית. היא הציבה את שלי יחימוביץ' בראשות העבודה, את שאול מופז בראשות קדימה, ואת יאיר לפיד בראשות יאיר לפיד. היא הניבה מגוון ועדות שנועדו לקדם צדק חברתי ושלל הצעות חוק המנסות לחוקק צדק חברתי. מחאת ההמונים סיימה את ההגמוניה הניאו-ליברלית, מוטטה את ההון-שלטון והגדירה מחדש את המרחב החברתי-הכלכלי.

אבל את המחאה הכלכלית איננו מכירים עדיין. היא התחילה בכך שיזם נדל"ן אחד החליט שלא לבנות עוד בארץ ולקח את ההון הישראלי שלו והשקיע אותו בארצות הברית. היא המשיכה בכך שמלונאי אחד החליט שלא להקים עוד בתי מלון בישראל והעביר את הפעילות הענפה שלו לאירופה. היא התפרצה כשאנשי עסקים המחויבים לעובדיהם החלו לפטר עובדים וכשתעשיינים פטריוטים נשבעו לא להשקיע עוד בארץ. היא הגיעה לשיאה כשחברות גדולות במשק כמעט שהועמדו על מדף המכירות כי בעליהן איבדו עניין בהן.

בשקט בשקט, המחאה הכלכלית של 2011-2012 חוללה שינוי תודעתי ומושגי עמוק ביחס של הקהילה העסקית לישראל. בחוגים כלכליים הולכים ומתרחבים התעצמה בשנה האחרונה התחושה, שמדינת היזמות והצמיחה של העשור האחרון נהפכה למדינה אנטי-עסקית. מדינה של פופוליזם פוליטי, רגולציה רטרואקטיבית וצרות עין. להערכת אחדים, המיצוב המחודש של ישראל יביא להאטה כלכלית. להערכת אחרים, הוא עלול לגרום למיתון של ממש.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב המאמרים ישירות אליכם

מובילי המחאה הכלכלית אינם שיות תמימות. במשך עשרות שנים הממשלה לא פיקחה עליהם די, התקשורת לא ביקרה אותם די, והם עשו במדינה כאוות נפשם. בשנים השמנות של הריכוזיות נהנו אחדים מהם ממנעמיה ופעלו בסביבה עסקית מרופדת ולא תחרותית. הם לא עשו את שהיו מוכרחים לעשות כדי לבלום את עמיתיהם - הטייקונים השודדים. אבל רבים מראשי המשק הם ביסודם ציונים חסרי תקנה.

במו ידיהם בנו מפעלים מרשימים, המפרנסים אלפים ומזרימים לאוצר מיליארדים. בהיטיבם עם עצמם הטיבו עם מדינתם והובילו אותה להישגים יוצאי דופן. אלמלא עשו כאן את אשר עשו ואלמלא יצרו כאן את אשר יצרו, היתה היום ישראל מדינה נחשלת. לכן, כשהקפיטליסטים הישראלים מגלים כעת שהם היו לאויבי העם - הם נדהמים. כשהם מגלים שהם נתפשים כגזלנים - הם זועמים. ואולם את המחאה שלהם הם לא מצייצים בטוויטר ולא מפיצים בפייסבוק ולא זועקים בשדרות רוטשילד. הם פשוט מפנים עורף לחברה המקיאה אותם. מצמצמים, מכווצים, מוכרים. לא רוצים - לא צריך, אומרים יזמים ישראלים גדולים. וקמים ואורזים ומסתלקים. נשארים לגור כאן, אך לא משקיעים כאן ולא בונים כאן ולא מקימים מיזמים עסקיים חדשים.

אנחנו עומדים לפני תנועת מלקחיים אכזרית. מצד אחד, המחאה החברתית לא באה על סיפוקה. הדיור, המחיה והאנרגיה עדיין יקרים מדי. המשפחה הישראלית העובדת משלמת מס עקיף גבוה בלי לקבל את השכר, החינוך, הבריאות והפנסיה שהיא זכאית להם. ואולם מצד אחר, המחאה הכלכלית עומדת להלום. העליהום על העשירים, פלישת הפקידות לשוק והשתלטות הפוליטיקה על המשק עלולים לגבות מכולנו מחיר יקר. יש היום סכנה ממשית, שהאווירה הרעילה תבריח מישראל משקיעים מקומיים ומשקיעים זרים ותגרום לכך שרבבות יאבדו את מקום העבודה שלהם.

כך שלבנימין נתניהו לא נותר זמן רב. בטרם קיץ, עליו לתפוס מנהיגות ולהשיב את השפיות. חובה לאזן במהירות בין התביעה הצודקת לחברה צודקת לבין האפשרות לקיים כאן כלכלה חופשית, תחרותית ויוזמת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו