כשגזענות ושובניזם נפגשים

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הידיעה על הטרדות מיניות של פעילות שמאל בהפגנות בגדה (אבי יששכרוף, "הארץ" 16.3) העלתה נושא חשוב - אלימות מינית כלפי נשים. אולם היא לוותה בחגיגת טוקבקים איומה במיוחד, שעיקרה האשמת הנשים כי הן תורמות לתקיפתן.

מדוע ידיעה שמטרתה חשיפה והוקעה של אלימות כלפי נשים משיגה תוצאה הפוכה? לדעתי, מפני שהדיווח על רעה חולה אחת - שנאת נשים ודיכוין - נעשה באמצעות אחותה התאומה, הגזענות.

מקריאה בין השורות בידיעה היה אפשר להבין, שהטרדות מיניות הן בעיה המיוחדת למאבקים משותפים עם פלסטינים, אף שזוהי בעיה יום-יומית, שנשים נתקלות בה בכל מקום ובכל זמן. מי שהולכת להפגין עם ערבים, כמו נאמר שם במובלע, אין פלא שתמצא את עצמה מוטרדת. כאילו נשים אינן מוטרדות בחיפה כמו בבילעין, במקום העבודה כמו בהפגנה בשטחים.

המרחק מהגזענות המובלעת בידיעה ועד להאשמת הנשים בתקיפתן הוא קצר. האלימות שפיעפעה בטוקבקים משקפת את השילוב בין המיזוגניה והגזענות, אשר יחד עם ההומופוביה, דיכוי מעמדי וכלכלי ושנאת זרים, מבנות את קיומנו החברתי.

עשו לנו לייק בפייסבוק וקבלו את מיטב המאמרים ישירות אליכם

השילוב הזה בין שנאת נשים וגזענות מביא לתגובות משני סוגים: פעילי שמאל מנסים להשתיק את מקרי ההטרדה כדי "לא לפגוע במאבק", ונשים מדירות את רגליהן מהפגנות מתוך ייאוש ותחושה ש"הגיע הזמן להעדיף את המאבק הפמיניסטי על פני המאבק בכיבוש". שתי התגובות נובעות מאותה הבעיה, וכולנו - השמאלנים, הפמיניסטיות והעיתונאים המסקרים - נופלים לאותו פח של דירוג המאבקים לפי היררכיה, בהנחה שאחד מהם מוכרח לבוא על חשבון האחר. דווקא היררכיה זו מחלישה את כל הצדדים ומחזקת את הסטטוס-קוו המדכא.

ומשום שהשילוב של מיזוגניה וגזענות הוא הרסני, תגובת הנגד חייבת להיות מאבק המשלב פמיניזם, שוויון אזרחי וצדק חברתי. אין הכוונה רק להקמת שותפויות אד-הוק, וודאי שלא למס שפתיים וסיסמאות. כדי להפנים את הערכים הפמיניסטיים גם במאבקים שאינם נתפשים כפמיניסטיים במובהק יש להבין, שהפמיניזם אינו רק תחביב צדדי של חלק מפעילות השמאל ופעיליו. הוא גם אינו מתמצה במאבק נגד הטרדות מיניות. הפמיניזם הוא תפישת עולם הנמצאת בבסיס הפעילות נגד דיכוי וכיבוש ובעד שוויון אזרחי.

זוהי גם תשובה לטענות שהעלתה כאן שרון שחף נגד פעילים מזרחים המסרבים, לדבריה, לקחת חלק בשיח ובמאבק החברתי על בסיס שוויוני ("אילו נולדתי מזרחית", "הארץ" 4.4). שחף מצביעה על קושי אמיתי בקיום דיאלוג שוויוני. זוהי מטרה ראויה, אך היא מחמיצה אותה כשבמקום לבחון את הקושי ואת מגבלות השיח השוויוני היא מטילה את כל האחריות על חלק משותפיה המזרחים (רמז: הדיאלוג לא נעשה קל יותר כשקוראים לשותפיך "פירומנים מיזרחיסטים" או "מוחבראת").

אם יש כוונה להביא לשינוי פוליטי אמיתי, כדאי להיעזר זה בזו כדי להבין מה שאיננו רואים בעצמנו. הבנה כזאת מצריכה מחויבות אמיתית לשינוי תודעתי, ומחויבות כזאת גוררת הכרה בכך שגזענות, מיזוגניה והומופוביה עדיין חבויות בכולנו - פעילות, פעילים, עיתונאים ועיתונאיות. אכן, התקדמנו בהבנת מנגנוני הדיכוי, אבל יש עוד מה ללמוד.

לא צריך לשאול מי נקי מחשיבה פטריארכלית או מגזענות (אף לא אחד מאתנו), אלא מה עושים עם זה. מחויבות כזאת מקפידה תמיד על ראייה כפולה: מצד אחד להמשיך במאבקים בעוולות ובדיכוי הגלויים לנו, ומצד אחר, תמיד לשאול את עצמנו לאיזה דיכוי או עוולה אנחנו עיוורים, על מה ועל מי קל לנו לוותר. צריך להבין מי נשאר בשולי המאבק ולמה. רק אז, במקום להוקיע אלה את אלה בפלגנות או טהרנות, נוכל ליצור כאן סולידריות רחבה ואמיתית.

ד"ר בן ישי היא מרצה בחוג לשפה וספרות אנגלית באונ' חיפה

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ