מותר הסופר?

הסערה שהתעוררה בעקבות שירו של גינטר גראס בגנות ישראל נובעת מהחשיבות שאנו מייחסים לעמדתם של סופרים בענייני דיומא. אבל האם באמת דעתם עדיפה על דעתו של כל אדם אחר?

יוסי סוכרי
יוסי סוכרי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
יוסי סוכרי
יוסי סוכרי

האמירה האווילית של גינטר גראס, שישראל הרבה יותר מסוכנת לעולם מאשר איראן של אחמדינג'אד וחמינאי, מאלצת אותנו לחשוב פעם נוספת על המעמד שאנו מעניקים לעמדותיהם של סופרים בסוגיות מוסריות, מדיניות וגיאו-פוליטיות. מקדמת דנא נתנו סופרים ומשוררים פומבי לעמדותיהם בשאלות החורגות מתחום המומחיות המיידי שלהם, כולל שאלות פוליטיות.

אין בכך כמובן משום בעיה, שהרי מה שמותר לכל דכפין, מותר כמובן גם למי שנתפש א-פריורית כחכם בשל תחום עיסוקו. בחברות שארגונן החברתי-כלכלי מוליד לא פעם מנהיגים שהם לא יותר מאשר טכנוקרטים מוצלחים במקרה הטוב, נוצר חלל שקורא להתערבותו של הסופר בעניינים שברומה של המדינה. גם בזה אין כל בעיה. הבעיה נוצרת בשל המשקל הרב שמעניקים לדבריו של הסופר.

מדוע עמדתו של סופר, מוצלח ככל שיהיה, חשובה יותר מעמדתם של מהנדס מחשבים, או בנקאית, באשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני למשל? האם העובדה שניחן ביכולת מופלאה לתאר דמויות מעניקה לו יתרון כלשהו על פניהם? האם הוא מסוגל להבין טוב יותר מהם את מבנה הסכסוך ומוכשר יותר למצוא לו פתרון? האם העובדה שסופרת כלשהי יודעת ללהטט באופן מרהיב בלשונה הופכת אותה למקור סמכות בעניינים שהם גיאו-פוליטיים במהותם? מה הרבותא בעמדתה בסוגיות אלו לעומת עמדתה של אדריכלית שמתכננת גשרים לתפארת?

גינטר גראסצילום: רויטרס

עשו לנו לייק וקבלו חדשות ועדכונים ישירות לפייסבוק שלכם

ההנחה שמזינה את הכמיהה שלנו לשמוע את דעתו של הסופר חשוב בעניינים הללו, היא שהוא רואה למרחוק, או מבין טוב יותר את המציאות מ"האנשים הרגילים". אבל להנחה זו אין על מה להסתמך, והיא מעידה רק על עוצמת הכמיהה שלנו לאדם שיהיה בבחינת "הצופה לבית ישראל". שהרי ברור שאין כל קשר בין יכולתו של סופר לספר סיפור, מדומיין או אמיתי, לבין הכישורים הנדרשים ממי שאמור להיות אמון על עניינים פוליטיים, או מדיניים.

כאן יהיו כאלה שיאמרו שלסוגיות הפוליטיות והמדיניות הללו יש השלכות שהן אתיות ומוסריות במהותן, ובאלה עמדתו של הסופר משמעותית עשרת מונים מזו של "האנשים הרגילים". הם ינמקו את עמדתם בכך שכתיבת ספרים בעלי ערך מחייבת התייחסות מעמיקה לשאלות הללו. גם אם קביעתם זו נכונה, ואכן הסופר נדרש בכתיבתו ליחסים בעלי היבטים מוסריים, האם משמעות הדבר היא שהוא עצמו יודע טוב יותר ממי שלא כותב על העניינים הללו מהו המעשה המוסרי? זאת ועוד, גם אם נניח שהוא אכן יודע טוב יותר מהם מהו המעשה המוסרי, האם נובע מכך בהכרח שלתמונת העולם הפרטית שלו גוון מוסרי יותר מלתמונת העולם שלהם?

ההיסטוריה מלאה עד לזרא בסופרים ובהוגים שאי אפשר להגדיר את תפישותיהם המדיניות והמוסריות אלא כרוע צרוף, ושתמכו ברוע כזה. די אם נזכיר את תמיכתו של מרטין היידגר, אחד משני הפילוסופים הגדולים של המאה העשרים (לצד לודוויג ויטגנשטיין) בהיטלר, או לחלופין את תמיכתו הנלהבת של זוכה פרס נובל לספרות, ז'אן פול סארטר, בסטלין, או את העובדה שלואי פרדינאן סלין, מי שהיה ללא ספק זכאי מבחינת רמתו כסופר לפרס נובל, היה גזען שונא יהודים.

סופרים יכולים ללכוד בספריהם מפעם לפעם משתנה כזה או אחר של המציאות. אבל המחשבה שבשל כך עמדתם בעניינים גיאו-פוליטיים, מדיניים ומוסריים חשובה מזו של בעלי מקצועות אחרים היא מלכודת.

הכותב הוא סופר ומרצה למחשבה של המאה ה-20

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ