בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חטאי פסח

ההבדל בין עבודת האדמה לתג מחיר

כשח"כ אורי אריאל אמר לאחר דחיית פשרת מגרון, שאנשי השמאל "לא שתלו עץ ולא בנו בית בימי חייהם", נזכרתי בהורי וברבבות החלוצים

113תגובות

תגובה אחת על החלטת בג"ץ לדחות את הסכם הפשרה בין המדינה למתנחלי מגרון עלתה על אחרות. היתה זו תגובתו של ח"כ אורי אריאל (האיחוד הלאומי), נציג האופוזיציה בוועדה למינוי שופטים. בראיון לרשת ב' אמר: "מה שבג"ץ עשה היה ייקוב הדין את ההר. זו טעות, ואנחנו בוחנים עכשיו את המצב... אנשי מגרון הם שומרי חוק... צריך להתייחס אליהם קצת יותר מאשר ההתייחסות של ראש הממשלה, המתייחס רק לחוק... ראש הממשלה בוודאי יתקן את דרכיו... ראש הממשלה לעתים מתבלבל". לאחר הדברים הללו התפנה לטפל בשלום עכשיו, ובעצם בשמאל בכלל: "אנשים אלה", אמר, "לא שתלו עץ בימי חייהם ולא בנו בית בימי חייהם, והנה ניתנה להם ההזדמנות להקים יישוב בארץ ישראל (מגרון החדשה, נ"ל)".

רציתי להתעלם, להניח לאריאל לבוסס בהתנשאותו ובציניות שלו, אבל לא הצלחתי. "מה שמפריע לי באמת זה עמוד השדרה שלי", אומר חנוך לוין ב"חפץ". ובכן כן. העניין הוא עמוד השדרה. אמי ואבי קבורים בחורשת האקליפטוס שנטעו אנשי עין החורש בייבשם את אדמות הבצה בעמק חפר. כשיבשה נטעו באדמתה פרדסים וכרמים, ובנו בתים, והוציאו לחם מאדמת הארץ שנשבעו לה אמונים, ולחמו על תקומתה וגבולותיה. ואחר כך הולידו ילדים שגם הם נטעו עץ, מטע וכרם, ובנו בית, ולחמו על הגנתם וכרו קברים בחלקה הצבאית בחורשת האקליפטוס. בחורף פורחים נרקיסים בשולי החורשה, ובאביב מעטרים אותה צבעונים וסביונים. ריח עדנים עולה בשרון. הריח מהנטיעות שנטעו אמי ואבי.

מוטב להם, למורי דרכם של אנשי מגרון, שרים וח"כים, שיעודדו סיורי תלמידים לא רק לחברון אלא גם לאורך גבולות ישראל הישנה והנשכחת, שנקבעו במלחמת העצמאות. היישובים שם מלאים ב"אתרי מורשת": דן ודגניה, כנרת וחניתה, נגבה ויד מרדכי, ניצנים ומשמר העמק, רשפים וטירת צבי, תל עמל, בית אלפא ועין חרוד. הם יוכלו ללמוד שם דבר מה על עבודת אדמה ולא על גזילתה, על חריש ראשון ולא על תג מחיר. וכשיגיעו לבית הקברות על שפת ים כנרת, לקברה של רחל המשוררת, יוכלו לשיר את שירה, לפי הלחן של יהודה שרת (שנטע עץ ובנה בית ביגור): "לא שרתי לך ארצי,/ ולא פיארתי שמך/ בעלילות גבורה/ בשלל קרבות./ רק עץ ידי נטעו/ חופי ירדן שוקטים,/ רק שביל כבשו רגלי/ על פני שדות".

ארכיון עין החורש

איש לא פיאר את שם הורי ואת שמם של רבבות החלוצים שבנו בארץ ישראל מולדת לעם היהודי. ממילא, כבוד היה לזרא בעיניהם. אבל איש, ודאי לא ח"כ אריאל שכמה מאוהדיו מתמחים בעקירת עצים, לאו דווקא בנטיעתם - לא יטשטש ולא יעלים את עוצמת מעשה ההתיישבות שחוללו: נטיעות חייהם איפשרו וקבעו - הלכה למעשה - את הקמתה של מדינת ישראל וגבולותיה. הם לא היו אנשי שלום עכשיו. הם היו אנשי עבודה ואנשי שלום שהכיבוש היחיד שהאמינו בו, נאיבים שכמותם, היה כיבוש העבודה והאדמה. אכן, כן. עניין של עמוד שדרה.

ראשיתה של ההתנחלות בשטחים בחטא, מרמה ושקר. אם לא במלואה, בחלקה. לא כולה מבית היוצר של החלוצים החדשים, מתנחלי השטחים. רובה בגיבוי, בשיתוף פעולה ובהשתדלותם של גורמים פוליטיים ב"אחדות העבודה" ובמפא"י. בין דיין, אלון וטבנקין.

מחר ימלאו 44 שנה לתרגיל המסריח הראשון, במלון פארק בחברון. הרב משה לוינגר הפציר במושלה הצבאי של העיר ובאלוף פיקוד המרכז, עוזי נרקיס, לאפשר לו ולקבוצתו לערוך שם את סעודת ליל הסדר. לאחר החג, הבטיח, יעזבו. ההיתר ניתן. באותה שעה ממש נערך בשדות עין החורש טקס קציר העומר. אחר כך הסבנו לשולחן הסדר בחדר אוכל הומה אדם ושמחה. שם סיפרנו ביציאת מצרים, ביציאה מעבדות לחירות ומן הגולה לארץ ישראל, שרנו את "שיבולת בשדה", "עבדים היינו", "הא לחמא", "והיא שעמדה", הקשינו קושיות, מנינו את עשר המכות וקראנו את "קומו תועי מדבר" ואת "מגש הכסף" - בשעה שבמלון פארק בחברון נרקם ראשיתו של מעשה הרה אסון.

ומאז, עבדים היינו 44 שנה. אם מייסדי הקיבוץ היו יודעים מה צופן העתיד, היו קוראים, אולי, בסדר פסח גם את שירו של שלמה אבן גבירול, "יום ששוני - אסוני, וביום אסוני - ששוני", ומייחלים, כבר אז, ליציאת ישראל מהשטחים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו