דמוקרטיה בלי בג"ץ ובלי בצלם

צבי בראל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
צבי בראל

ככה צריכה להיראות דמוקרטיה: אם נציגי העם מחוקקים חוקים שסותרים את החוקה או את חוקי היסוד שהם עצמם חוקקו, יש לבית המשפט סמכות לפסול אותם. זה הכוח שהמחוקק עצמו העניק לבית המשפט הגבוה לצדק כדי להגן על האזרחים, במקרה שבו המחוקק ימעל בתפקידו ויחליט לגרוף כוח רב מזה שהציבור הסכים להעניק לו. חגורת המגן הזאת נשענת על הכרתו של מחוקק נאור ביכולתו לשגות, לשאוף לעריצות או להתעמר באזרחים - ומוטב לכן שיהיה מולו שוטר רב סמכות, שיוכל לבלום אותו.

עכשיו מציע שר המשפטים, יעקב נאמן, לסלק את חגורת הבטיחות הזאת. אם יחליט בג"ץ לפסול חוק משום שהוא סותר חוק יסוד, יוכל המחוקק לחוקק שוב את אותו החוק בדיוק, והפעם, אפילו הבג"ץ לא יוכל להציל את הציבור מפני נציגיו. זה עיקרה של הצעת החוק שיציג נאמן לכנסת.

אין ספק שמערכת היחסים בין המחוקק לבין בית המשפט דורשת הסדרה. אבל במדינה שבה חברי הכנסת רואים בבג"ץ אויב, במיעוטים גיס חמישי, בשמאל טרוריסטים תוצרת בית, ובדת יסוד הפטריוטיזם, לא המחוקק זקוק לעוצמת יתר אלא בית המשפט, שנותר בית המחסה האחרון למי שאינו משתייך ל"זרם המרכזי".

במשך שנות קיומה של המדינה התנהלה מערכת היחסים בין המחוקק לבג"ץ בתוך מסגרת של כבוד הדדי והכרה של כל אחת מן הרשויות הללו בתפקידה ובחשיבותה של האחרת. חלומם של פוליטיקאים, ולפיו המדינה תוכל להשתחרר ולפעול "בלי בג"ץ ובלי בצלם", נותר בדרך כלל במקום הראוי לו - בדמיונם.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב המאמרים ישירות לפייסבוק שלכם

הצורך להסדיר עכשיו בחקיקה את היחסים בין המחוקק לרשות השופטת נובע לא רק מכך שהמחוקק נעלב, כשגילה פתאום שלמרות עוצמתו הפוליטית מבטלים לו את חוק טל, מונעים ממנו להתנחל היכן ומתי שיחפוץ בשטחים לא לו והוא איננו מסוגל עוד לקבוע למי ומתי מותר להעניק הבטחת הכנסה. המחוקק, או נציגו רב הפעלים נאמן, אינו מבקש רק לגונן על מעמדו, הוא שואף להרבה יותר. הצעת החוק דורשת הכרה מוחלטת בעליונות המחוקק, ואילו דעתו של בג"ץ בבואו לפסול חוק בלתי חוקתי תזכה למעמד של המלצה בלבד.

המגבלה שמציע נאמן להטיל על החוק - ולפיה חקיקה מחודשת של חוק שנפסל תדרוש את תמיכתם של 65 חברי כנסת, והחקיקה המחודשת תוגבל לחמש שנים (ואחר כך לעוד חמש שנים עד אין קץ) - אינה באמת בלם שירשים מכונת חקיקה כשהיא מידרדרת במדרון. כששרים משתתפים לראווה בטקסי עבריינות, כמו השר ישראל כץ שהתקין מזוזה בבית המכפלה בחברון, או כשמחוקקים ושרים עושים צחוק מהחלטת בג"ץ לסלק את הפולשים ממגרון, מגבלת הרוב המיוחס היא עניין שולי בעבורם, במיוחד כאשר חלק מן המחוקקים לא תמיד יודע בעבור מה הוא מצביע.

למעשה, כבר היום יכולים חברי הכנסת לבטל את כוחו של בג"ץ לפסול חוקים שסותרים חוקי יסוד. כל שעליהם לעשות הוא לבטל את חוקי היסוד. חלקם, כמו חוק יסוד: הממשלה וחוק יסוד: חופש העיסוק, דורשים בסך הכל 61 חברי כנסת כדי לשנותם, ואילו חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוקי יסוד אחרים אינם משוריינים כלל ואפשר לנהוג בהם כבחוק רגיל. מדוע, אם כן, מבקש המחוקק, ולא בפעם הראשונה, לעקוף דווקא את בג"ץ אבל לא לעקוף את עצמו על ידי ביטול חוקי יסוד? נראה כי כאן טמון לבה של המהפכה החוקתית החדשה נוסח הימין: בג"ץ יתקיים וחוקי היסוד ימשיכו להתקיים, בתנאי שבג"ץ וחוקי היסוד ייכלאו בשני תאים נפרדים. בג"ץ לא יוכל לגעת בחוקים פסולים, וחוקי היסוד ימשיכו ללבוש כסות לגיטימית כאילו באמת הם בלתי פגיעים. נשף מסכות משפטי מושלם, שיגשים סוף סוף את חלום הבלהות שסיסמתו "בלי בג"ץ ובלי בצלם". אכן, הזהירו אותנו שנתגעגע לדניאל פרידמן.

Read this article in English: First we'll take the High Court

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ