בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בחזרה לריאל-פוליטיק

44תגובות

האקלים הפוליטי הנוכחי בישראל מחייב מבט מחודש על אסכולת הריאליזם. בתחומי המקור שמהם צמחה התפישה הזאת - יחסים בינלאומיים ומדע המדינה - מתלווה לריאליזם תחושת דכדוך חמצמצה. הוא מעורר אסוציאציות לציניות של מקיאוולי ולקדרות של תומס הובס, מתקשר לוויתור על ערכים נעלים לטובת פשרות ארציות, מבטא הכרה בקדימותם של אינטרסים על פני אידיאלים ומגלם הסתפקות ב"רע במיעוטו" במקום שאיפה לטוב האפשרי.

אבל כשמחילים את הריאליזם, או בשם החיבה שלו "ריאל-פוליטיק", על הזירה המקומית, אפשר להתרכז בעיקר. ברמת הריאל-פוליטיק, השאלה המעניינת היחידה היא האם אפשר להדיח מהשלטון בישראל את קואליציית הימין הלאומני-דתי-כלכלי; כל השאר הוא רעש לבן. מדובר בקואליציה שהצמיחה ממשלה יציבה למדי, אף שהיא מתוחזקת בידי חמישה גנבי מנדטים ממפלגת העבודה, ומסתמכת על תמיכה שקטה מבחוץ של סיעת ימין פונדמנטליסטי, שעם חברי הכנסת שלה נמנה כהניסט מוצהר. סקרי דעת קהל חוזים לפי שעה לקואליציה דומה ניצחון גם בבחירות הבאות.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב המאמרים ישירות לפייסבוק שלכם

אלא שהריאל-פוליטיק הישראלי מתבסס על גושים. ספי רכלבסקי כבר הזכיר ב"הארץ" את משמעותם השבוע ("החשבון האמיתי", 10.4). מפתיע כמה מעט נדונה נקודה זו בשיח הציבורי. הסמל המובהק לניתוק הזה התגלם בדמותה של ציפי לבני. ה"הישג" של לבני בבחירות האחרונות לא היה במירכאות כפולות; הוא פשוט לא היה הישג. היא משכה מנדטים ממרצ ומהעבודה, לא מהימין. עדיין זכורה השתוממותה בימים שאחרי הבחירות: "מה לא ברור כאן, 28 זה יותר מ-27". ברוח זו, היא גם גררה את מפלגתה למסיבת ניצחון מביכה במיוחד. מיד כשנאלמה תרועת הפסטיבלים, הרכיב בנימין נתניהו ממשלה. אפילו שיעורי תיפוף מתוקשרים וכתבות פרופיל אוהדות לא סייעו ללבני להרעיד את כסאו מאז.

מבחינה זאת, לשני מהלכים מהשבועות האחרונים עשויה להיות השפעה דרמטית. הראשון הוא הדחתה של לבני בידי שאול מופז. הקינות האידיאליסטיות על מה שמייצגת דמותו של המועמד מופז רלוונטיות אולי לדיונים אקדמיים. ברמת הריאל-פוליטיק, למופז יש פוטנציאל לנגוס משמעותית במאגר הקולות הימני. הוא לא רק גבר מזרחי, אלא גם גנרל ביטחוניסט, שנתפש בכלל כליכודניק. מותר לישראלים ולישראליות לייחל ליום שבו ייצוגים כאלו לא יהוו משאת נפש אלקטורלית, בבחינת האמיני יום יבוא. ריאליזם ניתן לתרגום כ"מציאותיות", והוא מתבסס על תבונת ההווה. במציאות הישראלית, לדימויים שטחיים יש אחיזה רחבה, ומאז 1977 מי שהצליחו לקחת את השלטון מידי הימין היו רק ביטחוניסטים שאיגפו אותו מהמרכז (יצחק רבין, אהוד ברק, אריאל שרון).

המהלך הדרמטי השני שמתרקם הוא הקמתה של מפלגה חדשה בראשות אריה דרעי. מפלגה כזו יכולה לסדוק את "חגורת התנ"ך" הרחבה של נתניהו ולחלק מחדש את הקלפים הקואליציוניים בישראל. דרעי כבר עשה את זה פעם, אז עוד בראשות ש"ס, ואיפשר בכך את הקמת ממשלת רבין השנייה, מהטובות והאמיצות בממשלות ישראל בכל הזמנים. נתניהו חריף מספיק לזהות את הסכנה, ואין פלא שביטאונו היומי מיהר לצאת בקמפיין רועש וממוקד נגד הקאמבק של דרעי. יהיה מוזר מאוד אם הקמפיין הזה ימשיך לקבל רוח גבית צדקנית וטהרנית גם מגורמים בגוש המרכז-שמאל. כי בעולם הריאל-פוליטיק יש הייררכיה של אינטרסים, והאינטרס העליון של הפרויקט הציוני הוא שבמדינת ישראל לא תמשיך למשול ממשלת ימין פוסט-ציונית.

Read this article in English: Back to realpolitik



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו