בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ואתם אומרים שירה?

12תגובות

שביעי של פסח. ביום השביעי של פסח הושג הניצחון הסופי על המצרים - הם טבעו בים. תמונת הניצחון מובהקת: בני ישראל (עבדים) עומדים על החוף ורואים את המצרים (אדונים) טובעים בים. תמונה כזאת יוצרת זיכרון קולקטיבי של עם.

המדרש מספר שכשטבעו המצרים בים התחילו המלאכים לומר שירה על הניצחון ועל הנקמה. מה אמר להם אלוהים? "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני?" (מסכת מגילה, דף י' עמ' א). כלומר, האם כאשר נהרגים בני אדם, ברואים שלי, ולא משנה כמה רשעים הם היו, זה הזמן לומר שירה? לשמוח? האם מה שנכון לעשות אחרי ניצחון זה לשמוח לאיד?

מה המדרש הזה מלמד אותנו? שהניצחון לעולם אינו מטרה. נכון, לפעמים צריך להילחם ואפילו להרוג. ולא רק שצריך: שנאת הרע והמלחמה בו היא חובה מוסרית בדיוק כמו השמירה על הטוב. אבל אסור לשכוח: כל הרג הוא אסון, גם הרג של רשע. אדם מודע לעצמו לעולם צריך לדעת שהניצחון בפני עצמו הוא חסר משמעות. ניצחת, מה עכשיו? אתה הכי חזק, אז מה? "בנפול אויבך אל תשמח" (משלי כד', יד) כותב שלמה המלך, ומבטא את אותו רעיון - אל תשמח בכישלון האויב שלך. אדם מתוקן לא אמור להיות מעוניין בכישלון אויבו. במה הוא אמור להיות מעוניין? בזה שיהיה לו עצמו טוב. שיחיה בשלום. אדם מתוקן שואף שעד כמה שניתן לכולם יהיה טוב.

עשו לנו לייק וקבלו חדשות ועדכונים ישירות לפייסבוק שלכם

כוחו של המדרש הזה הוא ברלוונטיות שלו להיום. אני חושב לעצמי איך השמחה לאיד, בעיקר כלפי פלסטינים אבל לא רק, נהפכה לחלק מהתרבות של מיעוט ישראלי הולך וגדל. אני נזכר במקרה של אוטובוס הילדים הפלסטינים שהתהפך לפני כמה חודשים ובתגובות העלובות שמילאו את האינטרנט. "ילדים נהרגים והלב עולץ", זאת היתה כותרת מאמר חשוב של גדעון לוי, שגינה את התגובות האלה (אתר "הארץ", 19.2). ואני חושב לעצמי שבטח לפחות חלק מאותם עולצים הם כאלה שמאמינים שכל אדם נברא בצלם אלוהים. שכולם מעשי ידיו. ובכל זאת.

אותו דבר אתם (אני) שומעים לפעמים על מה שמתרחש בסוריה: "שיגמרו אחד את השני, הכי טוב". שלא לדבר על הכיבוש - מיליוני בני אדם תחת כיבוש, נטולי זכויות אזרח, ואתם אומרים שירה? ולמי שיזכיר את תמונות השמחה לאיד מהצד השני (אסון המסוקים וכו') אומר שמוטב לעם - בדיוק כמו שמוטב לאדם - שיעצב את מהותו על פי ערכיו ולא על פי אלו של שכנו: כאשר שני צדדים מעצבים את ערכיהם אחד על פי השני - זה מוריד וזה מוריד עוד - זאת ערובה לשפל מוסרי.

 

אין בושה. אתר האינטרנט "וואלה" דיווח שבליל הסדר שנערך במחנה 80 נאלצו הטירונים הערבים (דרוזים ובדווים) לשבת בנפרד מהטירונים היהודים. לפי מה שנכתב, טירון יהודי התנגד לשבת עם ערבים באותו שולחן. הוא אמר את זה בקול, הוא לא התבייש בגזענות שלו. גם המפקדים לא הזדעזעו: החיילים הערבים הועברו לשולחן צדדי. דובר צה"ל אמר, בין היתר, ש"מדובר בהתנהגות חריגה של חייל".

מה הסיפור הזה מלמד? 1. שהגזענות היהודית כלפי ערבים מתפשטת יותר ויותר: אדם לא מהסס לצעוק במקום ציבורי שהוא מסרב לשבת ליד ערבי. 2. שהגזענות הזאת עמוקה ונטולת קשר למעשה כזה או אחר. מדובר בחיילים, שתורמים למדינה וכו'. ואני שואל: כשתפרוץ כאן מלחמת אזרחים, מי יקבל אחריות על כל שנאת האחר (ערבי, פליט, לא-יהודים באופן כללי) שחברי הכנסת הימנים דוחפים בברוטליות למוח הישראלי?

yair.assulin@gmail.com



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו