בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מחשבות עגומות בחג החירות

החיים בכלא משני עברי החומות

166תגובות

לפני שנים אחדות התוודעתי למשפחה באחד הכפרים בגדה המערבית, והתיידדנו. התחלתי לנסוע אליהם בקביעות, למדתי מהם את השפה הערבית, שמעתי על חייהם וסיפרתי להם על חיי, ונרקמה בינינו ידידות של ממש. מאז עברנו יחד כברת דרך ארוכה, וגם דרמטית, בעקבות מעצרים ומחלות במשפחתם ואסונות במשפחתי. תמכנו זה בזה. ביתם בכפר היה לי לבית שני. פתוח תמיד, חם ולבבי.

לרוב אני נוסעת אליהם לבדי. בהתחלה הוזהרתי שוב ושוב מפי חברים: השתגעת? הרי זו סכנת חיים! והנה, פעם אחת באמת הצטערתי לרגע שלא שעיתי לעצתם: באחת מנסיעותי הראשונות, באמצע הכפר, ניפנפו לי אנשים בידיהם שאעצור. חששתי והמשכתי לנסוע. אבל ההגה לא נשמע לי עוד: תקר בגלגל. נעצרתי. מיד הוקפה המכונית בגברים, נשים וילדים, והלב אמר לי: זהו, הנה הוא, האסון שהוזהרתי מפניו. היו ימים לא שקטים, אבנים, ניסיונות חטיפה - כן, פחדתי. בלית ברירה יצאתי מהמכונית. הצביעו על הגלגל הפחוס וביקשו את המפתחות. נתתי ושתקתי. פתחו את תא המטען הוציאו את הגלגל הרזרבי ואת הכלים הנחוצים ובתוך רגעים אחדים הוחלף הגלגל וצרור המפתחות הוחזר לי. חייכתי במבוכה והושטתי שטר כסף. איש לא רצה בו. בינתיים כבר הובאו מהבית הסמוך מגש ועליו כוסות מיץ וספלוני קפה ונקשרה שיחה. בעברית. ערבית עוד לא ידעתי.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הפרשנויות ישירות לפייסבוק שלכם

מאז חלפו השנים, החומה הלכה וסגרה על הכפרים, ועל אדמותיהם נבנו והורחבו התנחלויות באין מעצור. הימין בישראל התחזק בשלטון והביא עמו חוקים כוחניים חדשים ואימת מלחמות איומות מכל קודמותיהן. החלטתי לעשות מעשה קטן של מרי אזרחי: התעלמתי מהמחסומים והגדרות והשומרים והחיילים החמושים, המשלחים את היהודים לדרכם בברכת שלום ואת הערבים מעכבים לבדיקה או מחזירים לאחור - ולקחתי אתי נשים וילדים פלסטינים לבלות בישראל. אני מתארחת אצלם, יתארחו גם הם אצלי.

אחרי שהודעתי בפומבי על מעשי והוגשה נגדי תלונה במשטרה, נשאלתי בראיונות: "תגידי, את בטוחה שהנשים האלה לא מחבלות?" עניתי: "כן". "תגידי, לא כדאי שתפשפשי בתחתונים שלהן לבדוק אם לא החביאו שם חומרי נפץ?" עניתי: "לא". לעומת זה, ישראלים מן השורה, שהצגתי לפניהם לפעמים את הנשים וילדיהן בחוף הים ובאתרי בילוי, התפלאו רגע או שניים ואחר כך אמרו: "כל הכבוד! הרי גם הם בני אדם. אל תפחדי, לא נלשין". והיו אף אתרים שהציעו לנו הדרכה מיוחדת בערבית. מאז הצטרפו אלי עשרות ישראליות ואנחנו מתארחות ומארחות ומטיילות, ועושות אירועים שמחים, שמקעקעים מחיצות ופחדים במציאות ובלבבות. וזה הדבר שאנחנו משתוקקות להודיע במעשינו: עניין לנו עם בני אדם ולא עם מחבלים - כן, יותר משני מיליון וחצי בני אדם חיים מן העבר האחר של הגדרות והחומות, משפחות על ילדיהן וזקניהן, ורובם מבקשים להם בראש וראשונה חיים נורמליים, כמונו: פרנסה ומוסדות חינוך ובריאות נאותים, ומקומות לבלות בהם - ולרובם אין.

אבל רוב הישראלים לא רואים אותם, והשלטון והרשויות עושים ככל יכולתם כדי שלא יראו. ארץ לא נודעת היא ארצם, ארץ עוינת, הכבישים המהירים בה דוהרים להתנחלויות, הכפרים מוסתרים מאחורי חומות ומחסומים ורק מקצת משמותיהם כתובים על שלטי הדרכים. התקשורת ממעטת לתעד את חייהם תחת השלטון הצבאי: את הכניסות הליליות של חיילים לרחובותיהם ובתיהם, את המעצרים המלווים בהשפלות ובהתעמרות, את המשפטים הצבאיים השוללים בהליכים עילגים ונלעגים את חירותם של אלפים, וגוזלים באמצעות קנסות מנופחים הון עתק מכיסיהם של רבבות, את המכלאות והגדרות הצרות במעברים, שאנשים על טפם וחפציהם נדחקים ביניהן כבהמות, כדי להגיע אל קרוסלות שנסגרות ונפתחות בפניהם בשרירות בלחיצת כפתור חשמלי.

הישראלים, חושבים: טוב ויפה, תחילה דיכא את הטרור מבצע "חומת מגן" ועכשיו יש לנו חומת מגן קבועה, "גדר ההפרדה", אנחנו פה והם שם ויש סדר ויש ביטחון. אבל לא אמת היא: אנחנו פה והם פה, בכלא משותף של מלחמה נצחית. כי לא זו בלבד שהגדר סיפחה למדינת ישראל, ובראש וראשונה לירושלים, שכונות ויישובים פלסטיניים שלמים, ולא הפרידה בינם ובינינו אלא בינם לבין בני עמם, כי אם אף זאת: אלפי פועלים מוברחים ומבריחים עצמם יום-יום דרך פרצות שהצבא מעלים מהן עין, ודרך שטחים גדולים שגדר ההפרדה לא נבנתה בהם מסיבות מדיניות.

ולמה הצבא עוצם עין ורק מפעם לפעם מסתער על מבקשי הפרנסה לצוד מהם קומץ? כי קובעי המדיניות יודעים שבגדה המערבית אין די עבודה. ישראל מעולם לא בנתה שם תשתיות תעשייתיות למען התושבים וגם עכשיו אין היא מאפשרת בנייה חופשית. הם יודעים שמאות אלפי משפחות רעבות יהיו סכנה "ביטחונית" גדולה אף יותר מהמתאבדים בשעתם. הפועלים האלה באים לחפש חיים ולא להתאבד, אבל מי שרוצה להרוג ולהיהרג, "מכשול ההפרדה" לא ימנע בעדו. לכו וראו זאת במו עיניכם: הכל גלוי לעין - השכונות והיישובים שסופחו, הפועלים שנאספים במקומות קבועים כדי לצאת לעבודה בישראל ואתרי העבודה על "שוהיהם הבלתי חוקיים". אבל רובכם עוצמים עיניים ונאחזים בשקרים שמזינים אתכם בהם.

ארץ לא נודעת. ארץ עוינת. ארץ אויב. "היינו צריכים לנצח בעיקר את עצמנו", קראתי לאחרונה דברים מפי אחד מהמפקדים שהשתתף במבצע "חומת מגן". היינו צריכים "להתגבר על מחסום הפחד ולהיכנס לשטח הצפוף רווי המטענים והאויב. הוצאנו את כל הגדוד למחנה הפליטים טול כרם, לשבת חזק עליהם לפני שיתקפו אותנו". ועוד הוא מספר שאשתו, שנלוותה אליו פעם אל העיר שכם, אמרה לו: "דיר באלאק, תראה שאתה לא מפספס פה אף מתאבד. כמה הכל קרוב" - מחנות הפליטים, הקסבות והסמטאות הצפופות של שכם וג'נין: כל אלה אינם מגורים של בני אדם כי אם שטח "רווי" מטענים ואויב.

ומה אנחנו להם? לא שטח רווי מטענים ואויב? לא אויב חמוש מכף רגל ועד ראש, שקוטל בהם מן היבשה והאוויר זה עשרות שנים? למה הריגתם ופציעתם של אזרחים רבים כל כך בגדה המערבית ובעזה נחשבות בעינינו תמיד פעולת הגנה ולא פעולת טרור? האם תולדות האנושות לא זרועות טרור של מדינות?

ההבדל בינינו ובינם, אומרים, הוא שאנחנו, בניגוד להם, איננו פוגעים באזרחים אלא מכורח או בשגגה. אבל אפילו נניח לעדויות הרבות של חיילים ופלסטינים, וגם לסרטונים ולתצלומים שמספרים סיפור אחר - האם כל הפקעות האדמה, קריעת משפחות, שלילת זכות ישיבה, החרבת חיים בחסות שליטה צבאית קבועה, אינן פעולות טרור? ומה ייקרא להריסת פחונים ואוהלים ודירים בבקעת הירדן ובדרום הר חברון בעצם הימים האלה - כמטחווי קשת מהתנחלויות משגשגות ומתרחבות - אם לא פעולות טרור? האם אין זו מדיניות טרור נגד אזרחים לא חמושים שאינם מעורבים בשום סכסוך?

כן, לא טרוריסטים כי אם בעיקר מיליוני בני אדם חיים בעבר האחר. אלא שאנחנו לא רואים אותם בגלל "חומות המגן" שלנו, חומות האיבה והפחד. אנחנו בוחרים להביט עליהם רק מבעד לקני הרובה והתותח וממרומי מטוסי הקרב - ולירות. ועם הבחירה הזאת נלך לאבדון, כי עוד לא נבראה מציאות היסטורית שבה א-סימטריה שכזאת היא ערובה לחיים של שקט וביטחון.

בידודו של מרואן ברגותי בכלאו כעונש על שקרא להתקוממות עממית לא אלימה מסמל את חוסר האונים שלנו בדרך שאנחנו הולכים בה - לא נוכל לכלוא בצינוק את כל העם היושב בכלא הגדול שבגדה המערבית והנצור ברצועת עזה. הוא יתקומם שוב באחד הימים. הם יהרגו בנו ואנחנו נהרוג בהם שבעתיים. וברבות הימים יבואו אלינו טילים ארוכי טווח נושאי פצצות שונות ומשונות ויהרגו בנו שבעתיים. ויום אחד לא תהיה לנו תקומה עוד.

אז אולי, לפני שזה יקרה, הביטו וראו את בני האדם שחיים שם, התגברו אתם - ולא הצבא - על מחסום הפחד, ותיווכחו שהשטח "רווי" אבות ואמהות, דודים ודודות וסבים וסבתות, ולא מטענים וחומרי נפץ. ועד שזה יקרה, נמשיך חברותי ואני להביא אלינו נשים וילדים מעבר לחומה, כמעשה אנושי סמלי וצנוע לדרך הנכונה בעינינו להגן באמת על חיינו כאן.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו