בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הכחשת אפליית המזרחים

21תגובות

באחרונה ניטש מעל דפי "הארץ" ויכוח לכאורה על השיח העדתי בישראל. "לכאורה", מפני שלמעשה לא התנהל ויכוח ולא עסקו כאן בעדתיות. ויכוח לא היה כאן משום שהמקהלה הקבועה, השרה את שיר ההכחשה המוכר, התעקשה להמשיך ולשיר אותו, תוך שימוש בפזמון החוזר: "בכיינים שכמותכם / זו בעיית תרבות / עזבו את הפשיעה / חזרו למציאות", ועוד: "אשכנזים הם הקורבן, זאת כל אחד יודע / אז עזבונו בשקט, כי הקול המזרחי קובע". לכך נוספה שירת התהייה: "כיצד נדע כלל מי אנחנו / להורים מעדות שונות נולדנו / האם הכלל רלוונטי גם לנו?" וכיוצא באלה זמירות הכחשה מוכרות הצצות כל אימת שביקורת מזרחית מגיעה אל קדמת הבמה הישראלית.

גם עדתיות לא היתה פה. אוה אילוז לא דיברה על עדתיות. היא לא דיברה על מזרחיות כגורם מכונן-שיח, שבו היא מבקשת להתחפר. יתרה מזאת, קל לדמיין ביקורת של אינטלקטואלים מזרחים כלפיה, על שלא הקדישה מספיק מקום לדיון בפגיעה במזרחים שיצרה העדתיות, שהמזרחים הוכנסו כולם תחת כנפיה, ועודם נאבקים לצאת ממנה.

תחת זאת בחרה אילוז לדבר על פיוס, על שינוי, על פעולה משותפת. ואולם, קריאתה לא נענתה כלל ולא זכתה אף לא להתייחסות מינימלית. הגשר בין העדות, שאותו היא חצתה בקלילות, ובקשתה לחדול מלדון בעדתיות, עמדו לנגד עיני המשיבים לה הן בטוקבקים והן בסדרה של מאמרי תגובה. אלה גם אלה חזרו אל העדתיות במלוא המרץ, התחפרו ונאחזו בה כאוחזים בקרנות המזבח.

מטרת טענותיהם, רבות מהן מביכות בחוסר הביסוס העובדתי שלהן, היתה אחת בלבד: להוכיח שאין דבר כזה דיכוי של מזרחים במדינת ישראל, ושאם היה דיכוי כזה, הרי הוא אינו רלוונטי לנו עוד. בעוד אילוז היתה עסוקה בקידום פרויקט ההבראה מהמחלה, עוסקים הם בפרויקט של מניעת אבחונה. היא מחפשת תרופה והם מחפשים הוכחות לבריאותה המושלמת של החברה הישראלית. בעוד מאמציה של אילוז מעוררים הערכה, מאמציהם של המכחישים מעלים גיחוך לנוכח השסע העדתי הבולט בחברה הישראלית, שמקורו במחלה אחת: אפליה.

במקום ויכוח היה זה למעשה מופע הרמת ראשה של הגזענות בגרסתה הפוסט-מודרנית. לא עוד שיח גזעני מהסוג "הישן והטוב", המטיח בפני המזרחים שהם פחות טובים כעדה וכיחידים, אלא שיח שמבטל את קיומה של העדתיות בשם השוויון. ניסיון לשכנענו כי אין פה פגיעה מכוונת בקבוצה, אלא תמונה של חוסר הצלחה של היחידים בקבוצה זו. כאילו אלו שתי האפשרויות היחידות שניצבות זו מול זו לבדן בזירת הקרב על ה"אמת".

אפשר לקבוע בביטחון כי הכחשת האפליה לעולם לא תביאנו לידי פיוס. כמו בכל התנהגות אנושית בסיסית, השואפת להתקדמות ולתקווה, ההכחשה חייבת להיעלם. חובה להכיר במה שמכרסם בנו כדי שנוכל להתעלות מעליו ולהציע סדר יום חברתי-פוליטי שוויוני לכולנו.

ד"ר ביטון מלמדת בבית הספר למשפטים של המכללה למינהל, המסלול האקדמי, ומשמשת יו"ר מרכז תמורה למניעת אפליה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו