בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לפני ששריון השואה יוסר

37תגובות

מחר בערב ייפתחו אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה בטקס ממלכתי ב"יד ושם". בתי קולנוע, מסעדות ובתי קפה יהיו סגורים, ובטלוויזיה יהיו רק שידורים מיוחדים. יש כאלה שלבם גס בכל הטקסים, העצרות והמגבלות. הם היו רוצים שנפסיק להתעסק ב"תעשיית השואה" ונהיה קצת יותר נורמלים. אחרים אומרים, שנמאסה עליהם "החגיגה" סביב "מצעד החיים" באושוויץ ושהגיע הזמן להשתחרר מ"תסביך השואה" המרגיז הזה.

חלקי אינו עמם.

השואה היא אמנם תסביך, וגם נכון שהיא הפכה אותנו לקצת לא נורמלים. אבל יש לכך הצדקה מלאה. הרי מדובר באירוע שהדעת אינה תופשת, חסר תקדים בתולדות האנושות, של תוכנית לחיסול שיטתי של עם שלם.

מאות שנים של תעמולה אנטישמית, רדיפות, עלילות דם ופוגרומים הכשירו את הקרקע ל"פתרון הסופי". גם כשהמצב הצבאי של גרמניה הלך והידרדר ותבוסתה כבר נראתה באופק, לא הסכים היטלר להיענות לבקשת מפקדי הצבא להסיט כמה רכבות ממשימת ההשמדה לטובת המאמץ המלחמתי בחזית. עד כדי כך היה חיסול העם היהודי מטרה עליונה בעיניו.

לא היה זה שיגעון של מנהיג אחד, שסחף אחריו רק עם אחד. די להזכיר את הפוגרום בקילצה, עיר בפולין, הנמצאת בין ורשה לקרקוב. כמה עשרות יהודים מניצולי המחנות חזרו לעירם אחרי המלחמה, בניסיון לשקם את חייהם. אך אז פשטה בעיר שמועה, שיהודים חטפו ילד נוצרי כדי להשתמש בדמו לאפיית מצות לפסח. ההמון הקיף את בניין הקהילה וטבח 42 יהודים שהתגוררו שם בדרך כה אכזרית, עד שלא היה ניתן היה לזהותם. כל זה קרה שנה וחודשיים לאחר סיום המלחמה ושחרור המחנות.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב המאמרים והפרשנויות ישירות אליכם

לכן, אין פלא שהאנטישמיות הישנה והחדשה, הרדיפות, עלילות הדם, הפוגרומים ויותר מכל השואה הם הדבק המחבר בין כל פזורי ישראל בארץ ובעולם. ויותר מכך: השואה היא גם זו המאפשרת לנו חיים.

בלי רגש האשמה העולמי לא היה האו"ם מחליט ב-1947 על סיום המנדט הבריטי, ואומות העולם לא היו עוזרות לנו בשעותינו הקשות במלחמת השחרור. אם לא היתה השואה, מדינות אירופה היו מטילות עלינו כבר מזמן סנקציות כלכליות וצבאיות משתקות נוסח דרום אפריקה. חברות עסקיות ומדינות באירופה היו מפסיקות לסחור אתנו, וברור שלא היו מספקות נשק או מקיימות אתנו יחסים דיפלומטיים נורמליים, כי הן מתנגדות באופן חריף לכל מה שנעשה בשטחים: לכיבוש, להמשך הבנייה, למדיניות האפרטהייד ולחוסר הרצון שלנו להתקדם בתהליך השלום.

מדיניות ישראל בשטחים לא היתה יכולה להתקיים, לולא רגשות האשמה הקשים שיש לאומות העולם בכל הקשור לשואה. הן יודעות שגרמניה אמנם היתה היוזמת, אבל האחרים השתתפו בחדווה בהשמדה, או לא נקפו אצבע למניעתה, חוץ מכמה יוצאים מן הכלל.

אבל האם לעולם חוסן? האם לעולם יעמדו רגשות האשמה הללו לימיננו?

ברור שלא. הרי דור השואה הולך ונעלם, אצלנו וגם אצלם. עוד מעט כבר לא יהיו עדים חיים לזוועה שהיתה, והדור החדש יאמר: ידינו לא שפכו את הדם הזה, אנחנו אפילו לא מכירים מישהו שזה קרה בזמנו, ואין לנו עוד רגשי אשם.

ומשום שבמדינות דמוקרטיות דעת הציבור היא שקובעת בסופו של דבר את מדיניות המנהיגים, הרי ברגע שרגשי האשמה ייעלמו ואירועי הכיבוש והאפרטהייד ילכו ויחריפו, התוצאה תהיה כעס עצום על מדינת ישראל עם תוצאה ברורה: סנקציות נוסח דרום אפריקה, שיאלצו אותנו להתקפל. אירועי המרמרה, מטס ההתרסה והאירוע האחרון בכביש הבקעה הם רק סנוניות ראשונות לשינוי שכבר מתחולל בעולם.

הואיל ומדובר בתהליך בלתי נמנע, חובה על מנהיגות חכמה להגיע בזמן קרוב להסכם שלום עם הפלסטינים - לפני שרגשות האשמה העולמיים ייעלמו ושריון ההגנה של השואה יוסר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו