סיפורו של אבי הניצול

גדעון לוי
גדעון לוי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
גדעון לוי
גדעון לוי

ד"ר היינץ לוי לא היה ניצול שואה קלאסי. לא מחנות השמדה, לא מספר חקוק על היד, אפילו לא מחנה ריכוז. ד"ר היינץ לוי היה פליט, והוא היה אבא שלי. נדמה לי שמרבית חייו עברו עליו בפליטותו, אף על פי שהוא היה בוודאי מכחיש את זה. שישים שנים חי בישראל ואליה לא בא, לא באמת.

נכון שביום העצמאות הקפיד להוציא מהארון את הדגל המקופל ולתלות אותו במרפסת; נכון שחייו כאן היו טובים למדי, אבל במבט לאחור נדמה לי, שמעולם הוא לא מצא כאן את מקומו. הוא אפילו לא ניסה להחיות כאן את אירופה שהותיר מאחור, אבל ספק אם מצא לה תחליף כאן.

ועידת יהדות, ישראל והעולם: מתיקון שבועות לתיקון עולם

את החליפות והעניבות איפסן בארון, מכנסי הזלמן החליפו אותן בקיץ המהביל; גם את הלטינית שלמד הותיר מאחור, זולת פתגם אחד שהיה משנן לנו; אפילו הדוקטורט במשפטים מאוניברסיטת פראג נותר כאן בלא כל שימוש.

כשהגיע לכאן לבדו, אחרי טלטלה נוראה בים שנמשכה חודשים ארוכים באוניית מעפילים רעועה וכללה גם מעצר בביירות, נאלץ לכתת את רגליו מבית לבית בהרצליה, להציע את מרכולתו, עוגות מרכז אירופיות שאפה בקונדיטוריה שלו ושל אחותו, שאותן נשא על אופניו. גם יפה וגם אופה, ועוד עם דוקטורט - אבל לבטח לא לכך כיוון כשרקם את חלומותיו.

היום, כשאנחנו זוכרים את השואה, צריך לזכור גם את מי שלא עברו את כל זוועותיה ובכל זאת היא שינתה את חייהם לבלי הכר, אולי אף החריבה אותם. השואה הביאה להקמת מדינת ישראל ולקיבוץ חלק גדול מניצוליה אליה, אבל לא כולם מצאו בה את מקומם. הם נידונו לחיי גלות במולדתם החדשה. כך גם אבי.

אבי נולד בעיירה זאץ שבחבל הסודטים, יקה לכל דבר ועניין. הוא הותיר מאחור את אירופה, את הוריו ואת ארוסתו, את עתידו המובטח כיועץ משפטי מחוזי, "לנדס גריכט ראט", כמו שהיה כתוב במסמכי הפנסיה שקיבל מגרמניה שנים אחרי שהגיע לכאן. מבית הוריו הצליח להציל רק שטיח פרסי, שהלך והתפורר עם השנים, ותמונת שמן של אגרטל ופרחים, התלויה בביתי עד עצם היום הזה.

בישראל נתנו לו את השם העברי צבי, ואחרי כמה שנים של חלוקת עוגות וגם עיתונים, הצטרף כפקיד לחברה ההסתדרותית "חרות", שבה עבד עד הגיעו לפנסיה. הם קראו לו שם "ד"ר לוי", בתערובת של הערכה, ריחוק וגיחוך. כל עמיתיו היו מזרח-אירופים, שאליהם התקשה להתחבר.

אחרי שנות מחסור ארוכות הגיעו הפיצויים מגרמניה, שאיפשרו לנו רווחה יחסית. בן 53 החל אבי לנהוג במכוניתו הראשונה, שהיתה כמובן מתוצרת גרמניה, מטפח אותה כמו שמטפחים ילד. לעיר הולדתו לא חזר מעולם; סירב לעשות כן, במהלך שנראה לי אז לא מובן. תמיד הסביר שדבר לא נותר, אין למה לחזור ואין למי, העיירה הגרמנית נהפכה לצ'כית. הוא מיעט לדבר על מה שהשאיר ועל מה שעבר בדרכו - ואני לא שאלתי. היום, כשאני מתאווה לדעת (ולא יודע כלום כמעט) - כבר מאוחר מדי.

לכאן הגיע אבי כמתבולל כמעט, ואל יהדותו מיעט להתחבר גם בישראל: ספק אם ידע את ההבדל בין שבועות לסוכות. גם אל ישראליותו מיעט להתחבר: ספק אם ידע את ההבדל בין חומוס לטחינה, בשניהם לא נגע מעולם.

אפילו שם משפחתו נכתב אחרת מהמקובל - LOEWY. הוא קרא את "ג'רוזלם פוסט", הצביע מפא"י, ונותר זר; פעם בשנה נסע עם אמי לנופש - בגרמניה, כמובן.

מה נותר בי מזרותו? במה עיצבה אותי פליטותו, ואיך השפיעה על השקפת עולמי, בן פליט שכמותי? זה כבר נושא לרשימה אחרת. היום רק אזכור את ד"ר היינץ לוי, שהיה אבי האהוב, שהשואה הפכה את מסלול חייו, אולי גם החריבה אותם, ללא תקנה.

Read this article in English: My father, the exile

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ