בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שואה במחלוקת

143תגובות

מעולם לא היתה השואה רלוונטית כל כך. כאשר ראש ממשלת ישראל יקבל את החלטת חייו בקיץ, מה שיעמוד לנגד עיניו הוא חוסר היכולת של בריטניה וצרפת להבין את היטלר בשנות ה-30. מה שישפיע במידה רבה על מהלכיו הוא העובדה, שארצות הברית לא הצילה את היהודים של הונגריה מאושוויץ ב-1944.

חוסר היכולת של המערב להתגייס בעוד מועד אל מול הרוע וחוסר הנכונות של המערב להושיע את היהודים בעוד מועד מעצב גם היום את תפישת המציאות של בנימין נתניהו. בהביטו מזרחה הוא רואה נאציזם חדש, ובהביטו מערבה הוא רואה צ'מברלין חדש. הפעם לא מאיימים עלינו בגז ציקלון, סבור ראש הממשלה, אבל מאיימים עלינו בצירוף קטלני של קנאות מוחלטת עם נשק מוחלט. במעון ראש הממשלה בירושלים השואה חיה ובועטת. היא ממלאת את לבו ומציפה את נפשו של האדם המוביל ב-2012 את מדינת היהודים.

מעולם לא היתה השואה שנויה במחלוקת כל כך. גם בעבר היו סדקים, אך כעת הם היו לשברים. בעוד הימין מנכס את השואה באופן פשטני ושוביניסטי, השמאל הולך ומתנכר לכך שהשואה היא חוויה לאומית מכוננת ולגיטימית של העם היהודי. רבים בימין רואים בכל מבקר-ישראל הימלר בן זמננו, ואילו רבים בשמאל מרכינים ראש לפני גינטר גראס. המחנה הלאומי מגייס את השואה כדי להעניק לישראל חסינות מכל ביקורת, והמחנה הרדיקלי מתעלם מהאנטישמיות ודוחה על הסף כל סיפור שבו היהודים הם קורבן.

אפילו על השואה איננו יכולים להסכים עוד. אפילו את השואה איננו יכולים לחוות במשותף. אלה הרואים בשמאל יודנראט ואלה הרואים במתנחלים יהודונאצים מתקשים להתייחד יחדיו עם הזיכרון של האסון הגדול ביותר שפקד עם כלשהו בעידן החדש.

הפער בין השואה הרלוונטית כל כך לבין השואה השנויה במחלוקת כל כך הוא פער מסוכן. בירושלים הזיכרון הטראומטי משפיע בעוצמה חסרת תקדים על האופן שבו אנחנו מתמודדים עם המציאות העכשווית; בתל אביב הזיכרון ההיסטורי עצמו מאבד את התוקף הלאומי שלו. במקום שהשואה תכנס אותנו סביב מודעות משותפת ושקטה לקטסטרופה היסטורית שלא היתה כמוה, גם היא נהפכת עילה לקטטה. אנחנו נקרעים בין אלה שמרוממים את אושוויץ כדי שישראל תהיה זכאית בכל מצב לבין אלה המתנכרים לאושוויץ כדי שישראל תהיה אשמה תמיד. כאומה, איבדנו את היכולת לחוות את השואה גם כאירוע אוניוורסלי בעל משמעות הומניטרית וגם כאירוע ייחודי בעל משמעות יהודית וישראלית.

אומות בריאות חוקקות על לוח לבן את הטראומות ההיסטוריות שלהן. המדיניות המוניטרית הגרמנית מושפעת עד היום מזיכרון האינפלציה של שנות ה-20. המדיניות הפיסקלית האמריקאית מושפעת עד היום מזיכרון השפל הגדול של שנות ה-30. האסטרטגיה הצבאית הבריטית מושפעת זה 90 שנה מהזיכרון של הדור שנטבח בשדות הקטל של מלחמת העולם הראשונה.

אף לא אחת מהטראומות המכוננות הללו אינה דומה לטראומה המכוננת שלנו. אנחנו הקורבנות האולטימטיביים של אירופה. אנחנו העם היחידי בעולם שאיבד שליש מבניו ובנותיו ברצח-עם מתוכנן. היטלר אמנם מת, כפי שכתב עמוס עוז לפני שנים. היטלר לא הצדיק ואינו מצדיק כיבוש של אחרים ודיכוי של אחרים. אבל היטלר הוא אחד המעצבים הגדולים של גורלנו - בעבר, בהווה ובעתיד. היטלר הוא חלק נורא מהגנטיקה שלנו והזהות שלנו.

לכן, כיהודים, זכותנו היא לא לשכוח ולא להשכיח. חובתנו היא לא להתלהם ולא לנצל. השואה היתה אירוע אימתני של טירוף. הציווי האמיתי הנגזר מהשואה הוא הציווי של שפיות. לא להשתעבד לעבר, אך גם לא להתנכר לו. להתבונן במוות ולזכור את המוות ולבחור בחיים.

Read this article in English: The imperative of the Holocaust



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו