בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מפירי הסדר

מה כבר יכלו לעשות היהודים בגטאות? כמה חופש בחירה היה להם? הרי אפילו מי שהחליטו למרוד ולמות ידעו שהם מסכנים בכך גם את בני עמם. שלושה סיפורי עדות

14תגובות

לפני כמה שנים, בעת שהות קצרה בפאריס, פגשנו רעייתי ואני ברב שמואל סיראט, איש ירושלים, ששימש בשעתו כרב הראשי ליהודי צרפת.

כבר אינני זוכר כיצד החלה השיחה שבהמשכה סיפר לנו כבוד הרב על אודות יהודי פריסאי, שנודע כראש אגודת האתיאיסטים בארצו, אלה הכופרים במציאות האלוהים ובקיום מצוותיו. בין לבין גילה האתיאיסט הנודע ההוא, כי הוא צם ביום הכיפורים. נדהם הרב: אתה צם? הכיצד?! הרי רק היהודים המאמינים באלוהים בכל נפשם ומאודם מקיימים את המצוות הכרוכות ביום הקדוש הזה.

אז סיפר לו האיש, כי בשנת 1944 גורש אף הוא, בין רבים מיהודי צרפת, מדרנסי שליד פאריס לאושוויץ, מ"התחנה השולחת" כביטויו של אדולף אייכמן, אל "התחנה המקבלת". שם, בבירת "הפתרון הסופי", פגש ביהודים מהונגריה, שלא נשלחו הישר מ"הרמפה" בדרך "השער לשמים" אל תאי הגזים, העובדים שעות נוספות. הללו נבחרו, טרם מוות, לעבודת פרך, תמורת צלחת מרק דליל ופת לחם חרבה. הוא היה כאחד מהם. בערב יום הכיפורים נאספו כמה מקרב האבודים האלה ודנו בשאלה, האם לצום אם לאו ביום הזה ובמקום הזה. היו שהחליטו לצום ולא נטלו את מנת האוכל הזעומה. כאשר נודע הדבר לאנשי האס-אס בערה חמתם להשחית. אלה יצרו ליהודים הללו עולם שבו ניטלה מהם אפשרות בחירה כשלהי. היהודים בחרו בצום. אדוניהם ראו בכך מרד בשלטונם המוחלט. כפירה בסמכותם השופטת והגוזרת. הפרת הסדר.

ואכן, בימים ההם לא עמדה בפני היהודים האלה כל אפשרות בחירה. הם לא היו יכולים להמיר את דתם תמורת חייהם, לא לבגוד בעמם. הם נידונו למוות בשל השתייכותם לגזע היהודי.

רויטרס

על כך כתב הסופר הצרפתי פרנסואה מוריאק, בהקדמה ל"הלילה", ספרו הראשון של אלי ויזל, הסופר ששולח אף הוא כנער מהעיר סיגט אל המקום הזה: "היהודים הועלו קורבן על מזבח הגזע, הטורף שבאלילים".

אותו יהודי צרפתי, מלך האתיאיסטים, היה עד לסירובם לגעת באוכל ההוא ולעונש שהיה כרוך בכך - כמה מהם שילמו בחייהם.

אינני צם כמי שמאמין באלוהים, הסביר לרב סיראט, אלא כהצדעה לאנשים האלה, כאות כבוד לזכרם כאנשים בוחרים בעולם שאינו מאפשר בחירה כלשהי.

המרד שלו

במהלך עבודתי רבת השנים עם חברי ז'קו ארליך ודוד ברגמן, בסרט "פני המרד", ריאיינתי עשרות ממורדי הגטאות הפרטיזנים. שבנו ועסקנו בבעיית ההתנגדות, על צורותיה השונות. האם ניתן היה להתנגד? מי יכול היה להתנגד? למי היתה סמכות לבצע מעשה שהיה גורר בעקבותיו ענישה נוראה בשל "האחריות הקולקטיבית". היורה בגרמני גוזר בכך דין מוות על רחוב שלם. האם ביקשת את רשותם?

"היהודים הם עם אופטימי מטבעו", אומרת אחת העדות, "הם האמינו שצרות אמורות להיגמר, שיש תקווה, שגרמניה תובס במלחמה ביום מן הימים, שיבוא הסוף על שונאיהם". היו שהאמינו כי בשל תרומת היהודים ל"מאמץ המלחמה" הגרמני ב"שופים", בבתי מלאכה ובמפעלים השונים, הגרמנים לא יפגעו בכולם.

בין עשרות העדים שזימנו לראיונות והקלטנו את דבריהם, היו גם שלושה שבאו מבני-ברק. יהודים אורתודוקסים שהעידו בפנינו על התנגדותם למרד חמוש. היהודים, אמרו, המשיכו ללמוד ולהתפלל אף שידעו שאין תקווה. אדם שיש נשק בידו מאמין בנשקו. אנחנו המשכנו להאמין באלוקי ישראל.

הראשון שבהם סיפר לנו כיצד היו הם היו ניצבים עירומים במחנה, בשלג, ב"אפפל", המיפקד שנערך בוקר וערב. היה שם קצין גרמני, מבוגר, סדיסט, שהיה חוזר על דברו בפניהם, פעמיים ביום, והיה מכריז: "אתם חזירים בני זונות!"

"והנה", הוא סיפר, "יום אחד יצא מהשורה אחד מאתנו, שלד קופא מקור, הרים את קולו ואמר לגרמני: 'המפקד, אין אנו חזירים, אנחנו בני אדם ואמותינו לא היו זונות!'"

כאן התערבו שני חבריו של העד מבני-ברק ותיקנו אותו: "הוא לא אמר כך, הוא אמר 'ולא אמותינו היו זונות'". הקצין הגרמני שלף את אקדחו וירה בראשו. לאחר שתיקה שהתמשכה אמר הדובר הראשון: "זה היה מרד גטו ורשה שלו".

חשבתי על האיש ההוא שבחר במותו, שידע את מחיר דבריו. "היה זה מרד גטו ורשה שלו". זה מה שיכול היה הוא לעשות במסדר הזה של האסירים העירומים בשלג היורד ומכסה על אלפי סיפורים דומים, שלא הגיעו עדינו. עוד סיפור על האדם הבוחר.

"הקדוש מאושוויץ"

בין אלה שריאיינתי לצורך הסרטים "פני המרד" ו"הים האחרון" היו כמה וכמה מיהודי יוון, מקהילת סלוניקי. מקרב 66 אלף יהודיה נותרו בחיים אלף בלבד. הכרתי אז גם את עליזה ברוך, אשה קסומה, ואת בעלה עובדיה.

נודע לי מפיה כי בגיל 15 היא הובלה בחברת 35 נערות יהודיות בנות גילה לאושוויץ, אל ד"ר מנגלה שחקר, בין השאר, שיטות שונות לעקר נשים. עליזה סיפרה לי כי לאחר הטיפול הראשון הגיעה העת לניסוי נוסף בשיטה אחרת. היא זוכרת את עצמה אחוזת אימה, עזובה מכל. אז, אומרת היא, ניגש אליה הרופא המנתח, ישב לידה ואמר לה בצרפתית, המוכרת לה מלימודיה ב"אליאנס" בסלוניקי: "ילדונת, אל תבכי, היי חזקה! את צריכה לצאת מכאן". אחר כך הוסיף: "ואם פעם יהיו לך ילדים, תזכרי אותי".

שמו היה ד"ר שמואל "והיו לו כפות ידיים ענקיות", היא סיפרה. הוא היה יהודי שנאלץ לעבוד שם בשירותו של מנגלה. אשתו ובתו היו בנות ערובה.

ד"ר שמואל הגיש למעבדה מבחנה ובה רקמות מגופה של עליזה - הוכחה כי חיבל באבריה - אך הוא השאיר לה שחלה אחת. הנערה לא ידעה זאת. כאשר פגשה כתום המלחמה בעובדיה, שביקש לשאתה לאשתו, היא גילתה לו את דבר הטיפול שעברה ואמרה לו כי לא תוכל ללדת לו ילדים.

עובדיה התעקש בשל אהבתו הגדולה והיא היתה לאשתו. יחד עלו לארץ ישראל בשנת 1946. כעבור כמה חודשים הרתה עליזה וילדה בת בבית החולים בילינסון. מנהל המחלקה הגניקולוגית אז, ד"ר ארווין רבאו, ששמע מפיה את מלוא הסיפור פירסם אותו במאמר בכתב עת רפואי, תחת הכותרת, "הקדוש מאושוויץ".

למשמע דבריה של עליזה ברוך החלטתי לגלות ויהי מה פרטים נוספים על האיש הזה. פניתי אל כמה וכמה מעולי גרמניה שהגיעו ארצה לאחר עליית היטלר לשלטון. היו שאמרו שהיה בפרנקפורט רופא כזה, שעוטר בשתי מדליות של "צלב הברזל" בשל שירותו בחזית במלחמת העולם הראשונה. אחרים הוסיפו שהוא היה כירורג ידוע, ש"לא לקח כסף מעניים". מנגלה וחבריו היו מתלמידיו בבית הספר לרפואה ולכן הביאו לאושוויץ, עם אשתו ובתו.

הצעתי לעליזה ברוך להופיע בתוכנית הטלוויזיה "עלי כותרת", שם אפשר יהיה לבקש מהצופים להגיב על סיפורה ולדעת עוד על האיש הזה. עליזה שמחה מאוד וגם הלכה אל הספרית ובחרה לה בגד נאות.

בערב שקדם להופעתנו טילפנה לביתי ידידה קרובה שלה, מקרב הניצולות, ואמרה לי לשקול שנית את ההופעה בטלוויזיה. היא ציינה שבמקרה של עליזה ובעוד כמה מקרים נהג ד"ר שמואל באומץ לב וסיכן את חייו, אך במקרים אחרים נהג אחרת בפקודת מנגלה ואנשיו המעקרים. "מה תעשו אם בעת השידור יעידו נשים שיגלו סיפור אחר לחלוטין?" שאלה אותי והוסיפה: "יהיה לא נעים". ביטלנו את ההופעה.

בסופו של דבר התברר שהגרמנים הוציאו להורג את ד"ר שמואל, אשתו ובתו. מי האיש שישפוט אותו על בחירתו באזור הדמדומים הזה, בימים ההם, במקום ההוא.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו