בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בזכות החבטה של אייזנר

142תגובות

ההיבט המעניין באמת בסיפור הבריונות של סא"ל שלום אייזנר הוא חריגותו בשיח הציבורי. קלאסיקה של יוצא מן הכלל המעיד על הכלל. כבר קשה לזכור מתי הצליחה התרחשות מתחום הכיבוש לעלות לראש סדר היום החדשותי, ועוד להישאר שם כמה ימים ברציפות. המסתייגים והמצקצקים צודקים: זה עדיין שיח ישראלי פנימי, המתמקד לעייפה בדמות צה"ל ותדמיתו, וגם נטפל לאירוע נקודתי שתועד במקרה, במקום להתרכז בתמונה הגדולה. אך באופן אבסורדי, העיסוק בתקיפה הברוטלית הזאת מספק גם היבט מבורך. אייזנר, בחבטה בודדת, פער סדק בחומה.

כשהוקמה גדר ההפרדה היא הצטיירה כמחסום פיסי, שימנע חדירת טרוריסטים לשטחי הקו הירוק. הצורך הביטחוני היה חיוני: לא היה אפשר להמשיך לקיים חיים אזרחיים בישראל כשמחבלים מתאבדים מתפוצצים במרכזי אוכלוסייה. סמוי מן העין בשלבי ההקמה היה האפקט השלילי העצום שיהיה לגדר על התודעה הישראלית. מאז התברר, שחומת ההפרדה מאפשרת גם עיוורון, הדחקה ואדישות.

טוב מאוד שאזרחים ישראלים הפסיקו למות בפיגועים, בזכות החומה. רע מאוד שהחומה גם מאפשרת התעלמות מהמציאות שנותרה בצדה האפל. במבט היסטורי, שישקלל את המחיר הכולל, אין ודאות לאן ייטה המאזן. למרבית הישראלים, שאלה אסטרטגית ראשונה במעלה נהפכה לדיון ריק מתוכן אמיתי, אקדמי כמעט ומעייף. כבר לא "חמש דקות מכפר סבא", אלא שנות אור ממנה.

היום-יום הבוער זוקק לשדה דימויים: יש "כיבוש" ו"שטחים" ו"פלסטינים" ו"מתנחלים" ו"פעילי שמאל", וכולם מתקיימים תחת כנפי השכינה הצה"לית, רחוק מהעין ורחוק מהלב.

המיינסטרים הישראלי נותק מהכיבוש, ונענה בחדווה. רק בישראל של חומת ההפרדה ניתן להעלות על הדעת יושבת ראש נבחרת של מפלגת העבודה, מועמדת מטעם עצמה לראשות הממשלה, המסרבת באדיקות להוציא מפיה מלה מדינית אחת. רק באותה ישראל יכולות פעילות אידיאליסטיות נוסח דפני ליף וסתיו שפיר, מלאות כוונות טובות ככל שיהיו, להצעיד מאות אלפים ברחובות בקריאה לצדק חברתי ולשינוי סדר עדיפויות, בלי להזכיר ולו ברמז את הכיבוש והיבטיו - המוסריים, הכלכליים, הבינלאומיים.

החומה מסמאת את הישראלים, לפעמים מטמטמת אותם ממש. שוב ושוב הם מתהדרים בהיותם בנים נבחרים של "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", בלי להבין שהקביעה הזאת נעצרת במכשול ההפרדה.

ממזרח לחומה אין דמוקרטיה. יש שלטון כיבוש צבאי, מנגנון אפליה נוסח אפרטהייד, ויותר משני מיליון פלסטינים משוללי זכויות אזרח בסיסיות. נזקה של החומה הוא אדיר. היא נועדה לשמש בסיס לגבול הקבע המזרחי של ישראל, אבל בזכותה לא בוער עוד לישראלים לשרטט את גבולות הקבע ולחזור למשפחת העמים. השיחות המדיניות שהתקיימו השבוע בין נציגי הממשלה לנציגי הרשות הפלסטינית התמצו בהחלפת מכתבים.

סיסמת תומכי ההפרדה בזמנה היתה "הם שם, אנחנו כאן, ושלום על ישראל"; בזכות החומה יכול עם ישראל לוותר על סרח העודף של השלום. רק לעתים נדירות מגיח איזה אייזנר כזה, ובמכה אחת מזכיר, שמתחת לכל הנחת הזאת מבעבעת אפלה גדולה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו