בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לא רוחות רפאים חלולות

122תגובות

פייר בייל, הפילוסוף הצרפתי הדגול בן המאה ה-17 , החזיק בתפישה קודרת של ההיסטוריה: “ההיסטוריה אינה אלא הפשעים והפורענויות שהיו מנת חלקו של המין האנושי”, כתב. סטיבן פינקר בספרו האחרון “The Better Angels of our Nature” מזכיר לנו, שעבר זמן רב עד שקורבנות של פשעים זכו לתשומת לב ונהפכו מושא לאבל וזיכרון קולקטיביים.

אף על פי שדתות שונות סיפקו תמיד פולחנים לזיכרון המתים, רק בהיסטוריה המאוחרת
של הלאומיות הנציח הקולקטיב את זיכרון קורבנות העבר. בסוציאל־דמוקרטיות המודרניות נהפכה ההיסטוריה בעיקרה לזיכרון ההיסטוריה של “הפשעים והפורענויות” של המין האנושי,
מפני שהזיכרון נהפך לחובה מוסרית. הזיכרון הוא ציווי מוסרי לא רק בהיותו ביטוי לסולידריות עם המתים, אלא גם תזכורת לעצמנו של החריגות מהאנושיות. בעוד חמלה כלפי הסבל של אחרים חורגת מגבולות הלאום, “חובת הזיכרון” עודנה עניין לאומי.

אחד החריגים היחידים הוא השואה, שנהפכה למוקד אוניוורסלי של סולידריות וזיכרון, וסימן לכך שהיהודים קשורים לבלי הפרד באופק המוסרי של אומות רבות. אומות מודרניות עסוקות כל כך בזיכרון הקורבנות, עד שנראה כי אמצעי התקשורת נהפכו לשלוחה של הציווי המוסרי של הזיכרון. באופן פרדוקסלי אולי, הבנליזציה של הקורבנות באמצעי התקשורת
היא ביטוי להעמקת הדאגה המוסרית שלנו באופן כללי. עם זאת, יש צורה נוספת של בנליזציה, שאינה של התקשורת, והיא אמורה להדאיג.

עשו לנו לייק בפייסבוק וקבלו את מיטב הטורים והפרשנויות ישירות אליכם

כאשר בנימין נתניהו מזכיר את השואה כדי לטעון ש”השנה היא 1938 ואיראן היא גרמניה הנאצית”, קורבנות השואה אינם נזכרים, אלא נשכחים. העיתונאי היהודי האמריקאי פיטר ביינרט, המוטרד מעתיד הציונות, תקף באחרונה כמו רבים לפניו את נתניהו על השימוש שלו
בשואה כמכשיר לקידום מטרות פוליטיות.

האנלוגיה מבוססת על סתירה פנימית, החושפת את זילותה: אם השואה היא אירוע ייחודי בהיסטוריה של “הפשעים והזוועות נגד האנושות”, אי אפשר באותה נשימה להפוך אותה לאנלוגיה חובקת־כל לטראומה ומשבר פוליטי. באזכור היתר של השואה בהקשרים פוליטיים מחרידים את קורבנות השואה מדממת מותם והופכים אותם לרוחות רפאים, המצוות לרדוף את החיים בלא מנוחה. מהי רוח רפאים? רוח רפאים היא רוח של מת שלא זכה לקבורה ראויה, ובהיותה לכודה בנוכחותה הנפקדת בין המתים לחיים, רודפת אותנו. רוחות רפאים מעוררות פחד מפני שהן המתים שאינם עוזבים לעולם.

אולי מהסיבה הזאת יצרו כל הדתות הגדולות טקסי לוויה וקבורה, שנועדו להציב גבול בין “הם” ל”אנחנו”, המתים והחיים. הדתות הגדולות הבינו, שהחיים מתפתים ליצור רוחות, לשמור את המתים בינינו. כשאנחנו מזכירים את השואה בכל כך הרבה הקשרים בלתי ראויים ופוליטיים, אנחנו הופכים את המתים והקורבנות לנשמות אבודות, התועות בינינו בלא מנוחה נכונה.
בהופכנו אותם לרוחות רפאים חלולות ומפחידות, העומדות במרכז הפוליטיקה הישראלית, אנו משכיחים מאתנו את הקורבנות. כשחיים עם רוח רפאים, אין מכבדים את זכרה וגם אין זוכרים אותה. להתאבל משמעותו לחוש את כאב האובדן, לא את פחד נוכחות הרוחות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו