כל כך קשה להוציא אותנו טוב

יעל לביא
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
יעל לביא

בזמן מבצע “עופרת יצוקה” עבדתי בעבור רשת החדשות הבריטית “סקיי ניוז”. כחלק מהתקשורת הזרה בישראל מצאתי את עצמי עומדת על גבעה המשקיפה על רצועת עזה ומדווחת בשלטמרחוק על המלחמה. עזה היתה סגורה לעיתונאים זרים במשך רוב המבצע, ובשעה שה”רוני דניאלים” וה”אור הלרים” של התקשורת המקומית נלקחו על ידי צה”ל לסיורים אישיים בנגמ”שים בתוך הרצועה, שהציגו את נקודת המבט של צה”ל בלבד, אנחנו בתקשורת הזרה עמדנו וצפינו במתרחש מתלולית עפר רחוקה. קראנו לה “גבעת הבושה”.

באחד הימים הגיע דני סימן, ראש לשכת העיתונות הממשלתית אז, לביקור שטח. הוא ניגש אלי, טפח על כתפי בסחבקיות ואמר, “את ישראלית, נכון? אז תוציאי אותנו טוב, אה...”. בתגובה פתחתי עליו פה, כמו שיכול לפתוח רק עיתונאי שבכוח מנעו ממנו לסקר אירוע.

בקשה כזאת היתה מרתיחה אותי גם אלולא נאמרה היכן שנאמרה, כשברקע רעשי המלחמה שהגישה אליה נאסרה עלינו - כי תפקיד העיתונאי הוא לדווח. אנחנו לא כאן כדי לדברר את הממשלה או כל גורם שהוא, אנחנו כאן כדי לסקר, בלי קשר לדת, מוצא או לאום.

עשו לנו לייק בפייסבוק וקבלו את מיטב הטורים והפרשנויות ישירות אליכם

הוויכוח עלה לטונים גבוהים יותר כשציינתי, שגם אם הייתי רוצה, איני יכולה “להוציא אותנו טוב”; כי ברגע שמנעו ממני גישה למקום מסוים, המסקנה המתבקשת היא שיש במקום משהו שרוצים להסתיר, וזה מזכיר מדינה סובייטית מאחורי מסך ברזל יותר מאשר דמוקרטיה נאורה. “אעשה מה שאני רוצה”, היתה תגובתו, ובכך נסגר הדיון. נזכרתי באירוע הזה השבוע, כשממשלת ישראל החליטה שוב להוכיח שהיא “תעשה מה שהיא רוצה” וסגרה את גבולות הארץ בפני אנשי המטס הבינלאומי. כדי “לצאת ממש טוב” עם זה היא גם פירסמה מכתב ממלכתי, שבו הציעה להם בסרקסטיות בוטה לנסוע להפגין במקומות ראויים יותר למחאה, כמו סוריה או איראן, כי אצלנו ב”דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, אשר מאפשרת לארגוני זכויות אדם לפעול בחופשיות” אין צורך במפגינים, ולכן - ב”חופשיות” המותרת רק לנו- מנענו את כניסתם.

כעבור יומיים, למינוף תדמיתנו הדמוקרטית, קיבלנו הוכחה ויזואלית, בסרטון המציג כיצד קצין צה”ל מאפשר למחות בחופשיות בגדה, באמצעות מהלומת אם– 16 בסנטר של פעיל מדנמרק. “בעולם אוהבים לשנוא אותנו, לא משנה מה נעשה”, זה הטיעון החביב על הממשלה בישראל בתגובה על כל ביקורת בינלאומית על התנהלותה. זהו טיעון עתיק יומין, הנובע ממנטליות של גטאות ותסביך רדיפה, המוחדר למוחנו בשיטתיות ומשפיע בעוצמה על רבים מאזרחי המדינה.

הבעיה אינה בכך שהטיעון הזה אינו נכון, אלא שהוא מתעלם מהעובדה הפשוטה, שאנחנו לא מחמיצים אף הזדמנות “לצאת” רע מאוד. אי אפשר “להוציא אותנו טוב” כשאנחנו מכים ברובים מפגינים לא חמושים בסיום מסע אופניים בגדה. גם כבר אי אפשר לטעון שאנחנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון כשאנחנו מונעים מעיתונאים גישה לסיקור, או מגרשים פעילים בהתנשאות צינית, המתנוססת על גבי נייר מכתבים עם סמל המדינה. כדי “להוציא אותנו טוב” צריך ליישם את חופש הביטוי שאנחנו מתגאים בו כל כך, להפסיק לסגור גבולות, להפסיק לגרש מבקרים, ובעיקר להפסיק להתנהג כאילו יש לנו כל כך הרבה מה להסתיר.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ