בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אצלנו זה
 לא נוסע


6תגובות

לפני כחודש וחצי, ביום שבו נפגשו הנשיא ברק אובמה וראש הממשלה בנימין נתניהו, בחר שר הביטחון לשעבר, משה ארנס, לחלוק עם קוראי “הארץ” את חוויותיו מהמטרו הפאריסאי ומחשבותיו על הרכבות הקלות בירושלים ובתל אביב ‏(“כמו תעלת בלאומילך”, 5.3‏). ייתכן שארנס, שחווה התנגשות טראומטית בממשל האמריקאי בפרשת פיתוח מטוס הלביא, הבין שהסיכוי שישראל תמרה את פי האמריקאים בעניין איראן אינו גבוה מהסיכוי שהיה לו לעשות זאת ולהרכיב את הלביא, והעדיף להתרחק מהמחלוקת.


ארנס צדק בהערכותיו שהקונספטים של הרכבות הקלות בירושלים ובתל אביב מוטעים. לכן טענתו, ש”אפשר היה לחשוב שישראל, הזוכה להערכה בכל העולם על תחכומה ועל הפרויקטים הטכנולוגיים המתקדמים שלה, תעשה מה שהצרפתים כבר עשו ותבנה רכבת תחתית אוטומטית”, תמוהה ומוטעית ביסודה.


בענייני תחבורה, קרוב לוודאי שארנס יתקשה למצוא מומחה אובייקטיבי שיחמיא לישראל על תחכומה. ישראל אכן מייצאת מיזמי סטארט־אפ טכנולוגיים, מומחיות שאינה דורשת השקעה וניהול תשתיות ארגוניות ולוגיסטיות ניכרות. בתשתיות תחבורתיות אזרחיות בכלל ומסילתיות בפרט, ובהפעלת תחבורה ציבורית, ישראל רחוקה מאוד מהאלגנטיות הפריסאית והתחכום האירופי.


לפני למעלה מ–20 שנה התנגד ארנס בחריפות לביטול פרויקט הלביא; לכאורה פרויקט אדיר של מחקר ופיתוח, שהיה מביא לידי ביטוי את יכולות ההמצאה, התושייה, המדע והתעשייה הישראליים. אולם בפועל, בדומה לתקיפה באיראן, זה היה פרויקט גדול על מידות המדינה, שהאמריקאים, מסיבותיהם האנוכיות, העדיפו לסכלו, כשם שהם מסכלים את התקיפה באיראן כעת. בשני המקרים הם מצילים את ישראל מעצמה.


ייצור המוני של כלי תחבורה, לשימוש אזרחי או צבאי, כמוהו כמלחמה מתמשכת וכואבת, תלוי בעוצמה תעשייתית, לוגיסטית וארגונית, יותר מאשר במדע מתוחכם וכושר אלתור. הוא תלוי בביורוקרטיה מקצועית ואמינה ובאנשי מקצוע ועסקים מיומנים ומנוסים. זוהי התרבות התעשייתית הדרושה להקמת פרויקטים תחבורתיים גדולים ומורכבים, כתחבורה מסילתית למשל, ולמשק התחבורה האזרחי בישראל אין תרבות כזאת. בתחבורה הציבורית, ברכבת ישראל, או בפרשת המכונית החשמלית, פורחת תרבות הבלופים התחבורתיים והפלופים שבעקבותיהם.


זה עשוי להפתיע, משום שישראל מתחזקת מערכת תחבורה רבת היקף ועוצמה: צבא הגנה לישראל. צבא בעיקרו הוא ארגון תחבורה - מתנועה רגלית ותנועה ממוכנת, דרך תנועת מטוסים וספינות ועד לטילים. כלי תחבורה ויכולתם לנוע ולתמרן מכריעים מערכות ומלחמות. רכישתם ותפעולם מהווים את מרכיב העלות העיקרי של כל צבא.


בישראל, אם כך, נמצא ידע תחבורתי צבאי רב, אולם האפשרות להמירו לתחבורה האזרחית קלושה ולכן גם קציני צבא בכירים אינם מתאימים לניהול מערכות תחבורה אזרחיות. משהו לקוי, אם לא רקוב, בממלכת התחבורה הישראלית, המערכת הממשלתית היחידה שבה כל אזרח מתחכך מדי יום. את המציאות הזאת אי אפשר להסתיר בקלישאות שבהן השתמש ארנס.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו