בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לא קשור לביטחון

4תגובות

פרופ' לב גרינברג קורא למוחים החברתיים ליצור זיקה בין השקעות ישראל בביטחון ובכיבוש ובין ההשקעה ברווחה ובדיור כשייצאו שוב להפגין, ולא להתעלם ממדיניות הממשלה בשטחים ("הפעם, המחאה החברתית חייבת להיות פוליטית", 9.4). לבד מהשאלה האם זו עצה אסטרטגית טובה, שתי טעויות מקופלות בקריאה זו.

ראשית, הכיבוש הוא עוולה מוסרית וטעות פוליטית. יש להיאבק נגדו ככזה, ולא מתוך ראייתו כנטל, שהסרתו תיטיב את רמת החיים של המעמד הבינוני בישראל. שנית, הזיקה בין נטל הביטחון לשוויון חברתי מופרכת מיסודה. בשנת 1985 למשל, הממשלה הובילה תוכנית כלכלית, שנועדה להתמודד עם ההיפר-אינפלציה וכחלק ממנה קיצצה בתקציב הביטחון והחלה לאמץ את עקרונות השוק החופשי כתחליף למעורבות ממשלתית.

והנה, בשנים 1985-2008 צמח האי-שוויון בכ-10% (בהתאם למדד ג'יני למדידת אי-שוויון בחלוקת ההכנסות בחברה), בעוד חלקה של הצריכה הביטחונית בתמ"ג ירד ב-65% בקירוב והתוצר עלה יותר מפי 2.5 בערכים ריאליים. כלומר, החברה הישראלית הקדישה לביטחון הרבה פחות משהקדישה בעבר, אבל גם נעשתה פחות שוויונית. הירידה בתקציב הביטחון תרמה רק בחלקה לתקציבים החברתיים.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב המאמרים והפרשנויות ישירות אליכם

לפיכך, קיצוץ נוסף בהוצאה הביטחונית, גם אם יהיה משולב במדיניות שלום, לא בהכרח יחולל תפנית בהקצאת המשאבים בחברה בישראל, בדיוק כשם שהאי-שוויון גדל בעידן הסכמי אוסלו, למרות הקיצוץ בתקציב הביטחון ואולי בזכותו. הרי ככל שהחברה פחות מגויסת למלחמה, כך גובר חופש הפעולה של הממשלה להחליש את ההשקעה בחברה. הגדלת פערי שכר, הפרטת שירותים, מיסוי מפלה ועוד - כל אלה יכולים להתקיים גם עם קיצוץ בצריכה הביטחונית.

חשוב לזכור כי המדינה עיצבה את המבנה החברתי הלא שוויוני כבר בשנות ה-50 (מבנה שהיטיב עם הורי הוריהם של המוחים). זאת, בתקופה שבה תקציב הביטחון היה קטן יחסית ועם השתלטות על שטחים חדשים לאחר מלחמת 1948. השתלטות זו שימשה אז מנוע צמיחה ולא נטל כלכלי, אך מפירות הצמיחה נהנה רק חלק מהחברה. עלות הכיבוש אז, בדמות הממשל הצבאי על האזרחים הערבים, היתה נמוכה מאוד וההתנחלויות (שאז כונו יישובי ספר), שימשו, כמו ההתנחלויות של היום, מכשיר לדיור זול.

יתר על כן, גם המשוואה הידועה של "כסף לשכונות ולא להתנחלויות" יוצרת זיקה לא מבוססת. ההשקעות המאסיוויות של הממשלה בתשתית בהתנחלויות פסקו וגם הבנייה המסובסדת הצטמצמה מאוד. לא שם הכסף הגדול. זאת, בפרט אם מביאים בחשבון תקציבים שיינתנו גם בעתיד למתנחלים שישובו לקו הירוק, שלא לדבר על עלות השבתם.

המחאה החברתית הניחה יסודות מאוד ראשוניים לדיון על חלוקת העושר בחברה בישראל, בעיקר ברגעים שבהם התמקדה בדיון חברתי ולא צרכני. נכון יהיה לפתח יסודות אלה. הסטת הדיון לתקציב הביטחון ולהתנחלויות לא רק פוגעת בכך, אלא אף משרתת בסופו של דבר את אלה שאינם מעוניינים בשיח על חלוקת העושר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו