בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

והכל מיותר, חסר טעם

27תגובות

כבר כמעט 40 שנה, והמסך העבה של השנים מקהה ומערפל את הכאב, אך מעצים את הגעגוע, שכמו ציפור מתקרב לפעמים עד כדי נגיעה, אפילו מישוש, ואז עף לשמים ומתרחק אל האופק, ומשאיר אחריו שוב, בפעם המי יודע כמה, את תחושת החידלון והריקנות והאין הסופי והמוחלט, לפני ששוב הוא מופיע, מתקרב, נושא במקורו את האשליה, וחוזר חלילה.

כמה קל להשלות את מי שמחפשים כל כך כל בדל אשליה, משתוקקים להיאחז בה ליום אחד, לשעה אחת, אפילו לרגע אחד קצרצר וחולף. שום תובנה חדשה, גם לא הבנה מאוחרת כלשהי, לא הצליחה להעפיל במעלה סולם השנים כדי להאיר את עינינו ולהפוך את אלפי סימני השאלה המטרידים לסימן קריאה אחד מוצק ויציב.

לאן בדיוק הובילו אותנו התמימות והמסירות והיוזמה הקרבית וגם הגבורה וההתעלות? מה בדיוק קידמה אותה פעולה נועזת בעורף האויב, שהדיה המבצעיים יהדהדו גם שנים רבות אחרי שהדי היריות והפיצוצים בלב ביירות נדמו?

כדור אחד, אולי שניים, אולי אפילו צרור, מי זוכר, ושני בחורים צעירים, ושני קברים, ושתי משפחות שלעולם כבר לא יהיו מה שקיוו להיות, וחלומות שנרקמו ותוכניות שרק החלו להתגשם, ואנשים מלאי חיים וחיוכים ונוכחות ומוחשות, הכל נהפך לזיכרון, הולך ומתרחק, ומתערפל ומתעמעם, ולא עוצר, ולא חוזר.

וכבר אין אבידע, ואין עוד חיוך, ואין עוד בלורית בסגנון של פעם, ואין יד שאוחזת בנשק אך מנופפת לשלום. את כולם מחליף הזיכרון הזה, שהוא לא יותר מניסיון עקר לשחזר חיים שאי אפשר לחיות, או לגעת קלות במה שלא יוכל עוד להיות. וכל חוברות הזיכרון והספרים וכל אלפי הסיפורים והמוני החברים, שמושיטים יד ועוזרים, כולם יכולים להפיג את הכאב לרגע קט, מזור חולף לפצע ממאיר, אבל אף אחד לא יכול לרפא את הפצע הזה.

והחיים זורמים בעלייה, והעצב מטפס בירידה, וההשלמה, כמה אפשר להילחם בה, כובשת לה עוד ועוד חלקות בתודעה, עד ששאריות התקווה המוסתרת והאמונה העיוורת מתאיידות ומתפזרות להן ברוח של הזמן שחולף והשנים הנערמות.

ולו לפחות היו כל הגבורה הזאת, והאמונה היוקדת והתמימות הצעירה, עם ההצלחה המבצעית, איזו התחלה של תקווה חדשה, או חלום שמתחיל להתגשם, או שלום שמתחיל להתגבש - היתה לנו נחמה פורתא, אם יש בכלל נחמה.

אבל כמעט ארבעים שנה אחרי, והכל נראה חסר טעם כל כך, מיותר כל כך. עדיין פוליטיקאים שהם גנרלים בדימוס חוברים לגנרלים שהם פוליטיקאים עם ריתמוס, כדי לרכוב על גלים של פטריוטיות שקרית ותמימות נערית - והסוף, מי ישורנו.

הכותב הוא אחיו של סגן אבידע שור, שנהרג במבצע "אביב נעורים" בביירות ב-1973



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו