שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שהם סמיט
שהם סמיט
שהם סמיט
שהם סמיט

גם בבוקר יום השואה היו ילדי המתבגרים טרודים בענייני ביגוד. בת ה-15, שועלת טקסים ותיקה, הקדימה והקדישה ערב שלם לשאלה "איך ללבוש חולצה לבנה ולשמור על שיק". היא צירפה צעיף וז'קט, ויצאה את הבית בצעד קליל, מרוצה מעצמה. אחיה הצעיר צעד כצאן לטקס, קודר בטי-שירט לבנה, סתמית.

בצהריים שבה הנערה, ולהפתעתי סיפרה, עוד לפני שנשאלה, ש"דווקא היה מעניין". שמחתי לשמוע ששלא כמו בשנים הקודמות, הפעם היה הטקס קצר, לא כלל תזכורת של "האיום האיראני", והפעילות המרכזית היתה צפייה בסרט תיעודי, שהיה, לדבריה, "מעולה", ולפרקים גם "מצחיק". מה שהעיב על אותו שינוי מרענן ומעורר תקוות בימים של פסילת ספרי אזרחות, היה דווקא התנהגותם של התלמידים. מרביתם, לדבריה, ניצלו את ההקרנה כדי לתפוס תנומה, ואילו חלק אחר, לא מבוטל, מחה בזעזוע מתחסד על כך ש"גורמים לנו לצחוק ביום השואה".

נזכרתי בדבריו של אורי אורלב בראיון שהעניק לפני כמה שנים לבנו איתמר ב-Ynet. אורלב סיפר כי בשנות השישים, כשהחל להופיע בפני תלמידים ולא נמנע מלספר להם גם סיפורים מבדחים מקורותיו, גערה בו אחת המורות ואמרה שעליו להתבייש שהוא הופך את השואה לבדיחה.

נזכרתי גם בחוויותיו של איש חינוך צעיר ומקורי, כפי שסופרו לי באחרונה. האיש החליט לוותר על הטקס הקונוונציונלי של יום הזיכרון לחללי צה"ל בבית ספרו, ולהעלות תחתיו את מחזה האבסורד הפציפיסטי של פרננדו אראבאל, "פיקניק בשדה הקרב". לדבריו, לאחר שראה כי התלמידים הנבוכים מתאפקים שלא לפרוץ בצחוק - התגובה הטבעית שמעורר המחזה המבריק ומלא ההומור - נאלץ לעלות על הבמה ולבשר להם, באופן הרשמי ביותר, שכן, מותר להם לצחוק. רק לאחר מכן, כמו באחת, נשמעו באולם צחוקים משוחררים.

טקס יום הזיכרון בבית ספר בירושליםצילום: קובי גדעון

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הפרשנויות והמאמרים ישירות אליכם

מעודד לגלות כי לצד התעצמות הלאומנות, השימוש ברטוריקה של השואה ובזכר השואה ככלי לאינדוקטרינציה לאומנית-מיליטריסטית והדחקת האחריות לכיבוש - ועם התאבנות טקסי יום השואה ויום הזיכרון וכיבוש מחנות המוות בידי גייסות של תיכוניסטים עטופים בדגלים - יש גם ניסיונות לשנות. יש בקרב אנשי החינוך מי שמבינים כי בני נוער, ובני אדם בכלל, אינם מזדהים עם קדושים ומלאכים אלא עם דמויות שיש להן גם חולשות. יש בקרב אנשי החינוך מי שמבינים, כי את האדישות והניכור לא סיסמאות יפוגגו אלא סיפורים אישיים המסופרים בגילוי לב. יש בקרב אנשי החינוך מי שסולדים מהשימוש בקיטש ובפורנוגרפיה של מוות (הנה אנו מתבשרים על בניית היכל מוות נוסף, גרנדיוזי, בהר הרצל) ומנגד, מן הבריחה אל חיקה המפתה והמעמעם של מלנכוליית הניו-אייג' המתקתקה. יש בקרב אנשי החינוך אנשים המבינים את הקשר שבין כל אלה לבין חולשת הדמוקרטיה.

יש גם בני נוער ביקורתיים המשכילים לראות את כל זה, אך יש גם רבים אחרים, שמרנים. השמרנות הזאת היא במידה רבה תולדה של מערכת חינוך שמרנית, אך גם אחד ממאפייניו של גיל הנעורים. כי בגיל הזה, או שאתה עושה הכל על מנת להיות יוצא דופן, או שאתה רוצה להיות כמו כו-לם. הנה עוד סיבה - מאבק בשמרנות הנעורים הזאת - לצורך הדחוף בעוד מחנכים מזן חדש, ספקני.

בערב התכנסנו, כל המשפחה, לצפות בסדרת הדרמה של הבי-בי-סי "יומנה של אנה פרנק". צחקנו לא מעט, בקול רם. כזכור, גם את אנה פרנק העסיקו ענייני דימוי גוף וביגוד.

הכותבת היא סופרת

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ