בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קניבליזם בלול תרנגולות

114תגובות

מי שבילה בילדותו בלול תרנגולות עמוס יתקשה לשכוח את המחזה. כשנפצעת אחת התרנגולות, מיד מתעופף עליה ענן תרנגולות מ"אחיותיה". כל הלול נרגש בסערה מאובקת. תוך כחצי דקה ייוותר מהתרנגולת המסכנה רק אבק עצמות. שניות חולפות והלול ממשיך בענייניו כאילו כלום. בטבע, שבו אין מחנות הסגר לתרנגולות, אין מחזות כאלו.

גם ישראלים שלא בילו בלול מכירים את המחזה. המתבונן ב"פרשיות" השבוע האחרון, מהפורנוגרפיה הנצלנית בחוף, דרך מכת הרובה מתעבת הגויים - שהם כאבק - בבקעה, ועד להר הלאומי, שבטקסי העצמאות ממוטט עמוד תאורה קטלני - יודע שמדובר במחזה חוזר. רגשה פורנוגרפית אלימה שמסעירה את הציבור, שמיד שוכח ונע לריגוש הבא. שום לקח לא מופנם. דבר לא משתנה. שום דיון עקרוני לא מתקיים. עד ל"עונג" הבא.

בים השיכחה בולט אירוע שאפילו לא עורר בלול סערה. שתי נשים עמדו במקומות שונים לצד רכביהן לכבוד זיכרון השואה וצפירתה. שתי מכוניות ממהרות פגעו בהן והוסיפו שואה אישית לעומדות בצפירה. הזיכרון כאבק בלול.

האדם הפרטי עובר תהליך של איבוד זיכרון, לאו דווקא מאיבוד אזורים במוח, אלא משום שהקשר בין האזורים נפגע. כשאובד הקשר, יכולת עיבוד הנתונים והשמתם בהקשר נהרסת. כשנפגעת התבנית ונהרסים הגבולות בראש, נמחק השימוש בזיכרון.

דומה הכלל לפרט. בתרבות ללא גבולות, כשהמובן מאליו המשותף הופך לאבק - נמס הזיכרון הציבורי. בשביל האמריקאים, ג'ון קנדי, מרילין מונרו ופרנקלין רוזוולט קיימים כעת. כך לצרפתים דה גול, סארטר ונפוליאון. לא בישראל. אפילו דמויות איקוניות שהיוו מודל לרבבות כמשה דיין, כמו לא היו. אפילו דוד בן גוריון. ארקדי גאידמק חולל סערה והפך לאבק. אריק שרון שקע בתהומות התודעה הקולקטיבית. רק קליפ הסערה הפורנוגרפית קיים כהווה. אחרי רגע הוא שוקע באבק הלול. ללא גבולות ומובן מאליו, אין זיכרון.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב המאמרים והפרשנויות ישירות אליכם

מוסד כמעט אחרון שמנסה לעמוד מחוץ לשעטת הקליפ ולסמן גבולות הוא בית המשפט העליון. רק תשע פעמים התערב בפראות שבכנסת והעמיד גבול. בתי המשפט בארה"ב וגרמניה עושים זאת עשרות פעמים. אבל גם לצלו של גבול יש משמעות.

לא בכדי אהרן ברק, מי שלחם למען הביקורת השיפוטית, בא מהשואה. תחת השלטון המתהדר בעוצמת זיכרונו את הנאציזם - העיקר מושכח. אם יש ארץ אחת שחייבת לייצר כל מנגנון שיעמוד מול עריצות הרוב, הרי זו המדינה שהוקמה בידי מי ששרדו את קריסת הדמוקרטיה. והנה דווקא השלטון שטוען לזיכרון השואה מרים את קת רובהו על הדמוקרטיה.

בית המשפט בישראל ממעט להתערב. אך צל מוראו מספיק כדי לייצר את המחסום המילולי: "זה לא יעבור בג"ץ". הדי המאבק בפשיזם בספרד נמצאים במשפט זה, שאפילו יהודה וינשטיין משתמש בו כדי לומר לרוב חסר הגבולות: "עד כאן". ללא ביקורת שיפוטית על הרוב בכנסת, הכל יעבור.

גם היום המוגדרים בישראל כלא-יהודים אינם יכולים להתחתן עם יהודים בתוכה. גם עתה זכות התנועה נשללת מחסרי רכב פרטי בחמישית מהימים. גם כעת בבירת ישראל היהודים אזרחים והלא-יהודים לא. ועתה, בגלל שמשהו מפריע לתנופת חבטת הרובה השלטוני, אם לפטור לחרדים משירות, אם לגזל קרקעות פרטיות ממי שאינם מהגזע היהודי - אמורה הדמוקרטיה להיות מושלכת לצד הדרך, כאופני מפגין דני.

אהוד ברק, דן מרידור, מיכאל איתן ובני בגין - כל מי שעל לשונו מחויבות לשופטים שבירושלים - לא ייתכן שעל ידיו יהיה דם הדמוקרטיה הישראלית. זו שצמחה כמקלט מאימי הרוב המשתולל. חוק ביטול הביקורת השיפוטית יכול היה להיקרא "חוק סוף הדמוקרטיה". או "חוק מחיקת הזיכרון". ראוי מכולם: "חוק הקניבליזם בלול התרנגולות". הרוצה להתרחק מאסון חייב שזה לא יעבור. לא לדיון "ברנרד שואי" על המחיר - 70, 65 או כרצון הקואליציה האמיתי, 61. לא, על "זה" אסור כלל לדון בישראל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו