בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האשליה המצרית-טורקית

115תגובות

האתוס הישראלי הפך את הגז מיסוד חסר ריח וצבע לסמל - אושיה מאושיות התקומה החדשה. הגז הישראלי הוא סמלה של העצמאות, "עצמאות אנרגטית", כביטויו הספורטיבי של ראש הממשלה. מעולם לא היה לגז מעמד נכבד יותר. השבוע זכה הגז לעוד תפקיד היסטורי: הוא מונה לזקיף האחרון ששומר על השלום עם מצרים. צינור הגז, שעד לפני שנה העניק לנו חשמל זול יותר והעשיר את יזמיו, נהפך שלא בטובתנו לסמל למהלך היסטורי מלהיב, לפיגום האחרון שבו נתמכו הסכמי קמפ-דייוויד. אבל כדרכם של אובייקטים עשויים גז, גם הסמל הזה איים השבוע להתנדף.

הבהילות להציג את החלטת החברה המצרית לבטל את הסכם הגז כ"עניין מסחרי" ולא פוליטי היא ההוכחה הטובה ביותר לכך שמדובר בעניין פוליטי לעילא. כי כמו בישראל, גם במצרים הפך צינור הגז לסמל. סמל לנורמליזציה מתועבת עם מדינה כובשת, סמל לשחיתותו של השלטון של מובארק, שבניו קיבלו, על פי החשדות, עמלות בשיעור של 2.5%-5% מהיקף עסקת המיליארדים, וסמל להפקרת האינטרסים של הציבור המצרי, שמשלם מחיר גבוה יותר מישראל על הגז שהוא צורך. וכך, מהפכה עממית לשינוי שיטת המשטר במצרים אימצה את צינור הגז כסמל לבושה לאומית. אם אין גז מצרי אין שלום, חוששת ישראל; אם יש גז לישראל - אין כבוד לאומי, גורסים במצרים.

"מדד הגז" מזכיר במידה רבה את המדד ששימש את ישראל לאמוד את מידת חומם של יחסיה עם טורקיה. כל עוד המשיכה טורקיה לבצע רכש צבאי, האמינה ישראל שאין דבר שיוכל למקש את יחסיה עם "אחותה" הטורקית. הזעם הציבורי בטורקיה על ישראל בשל פרשת המשט, כמו הכעס על מדיניותה בעזה, החליקו על אוזניה של ישראל לנוכח ספר ההזמנות הדשן של הצבא הטורקי.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב המאמרים והפרשנויות ישירות אליכם

מול מצרים וטורקיה, החליפה ישראל את היוצרות. היא העריכה, ועדיין מעריכה, ששתי המדינות הללו כל כך תלויות בהמצאות הישראליות או בהכנסות מן הגז, ובעיקר, בכוחה של ישראל לעצב את מדיניות ארצות הברית כלפיהן - עד שיסכימו להתעלם ממדיניותה בשטחים, לוותר על יוקרתן ולסתום את אפן.

ישראל העדיפה לשכוח שלצד האינטרסים האסטרטגיים, יחסיה של טורקיה עמה נוסדו על בסיס הערכה למהותה של מדינת ישראל ונתמכו על ידי היחסים שהתפתחו בין הציבור הישראלי לטורקי. יחסיה של מצרים עם ישראל לא נשענו על נפט או גז, אלא החלו להתפתח רק אחרי שמצרים השיבה לעצמה, על פי תפישתה, את כבודה במלחמת יום הכיפורים. אבל גם מצרים וגם טורקיה מעולם לא ויתרו - לא תמורת גז ולא בתמורה לציוד צבאי - על שאיפתן לשכנע את ישראל לנהל את מדיניותה באופן שיאפשר להן לשמור על יחסים אתה, בלי שיחסים אלה יפגעו ביחסיהן עם אזרחיהן ועם מדינות האזור. ישראל, שראתה ביחסים הללו תעודת הכשר להמשך מדיניותה בשטחים, חיה באשליה שמדד הכסף יענה את הכל.

האשליה הזאת הלכה וכיווצה את תשתית היחסים לחפצי מתכת, לנוזלי בעירה, לרכיבים אופטיים או לטפטפות, שעירפלו עד עיוורון את הצורך להפוך את הסדר: לבנות יחסים איתנים על בסיס מדיניות נבונה כדי לשרת את הסכמי הסחר, ולא להיפך. כשהתעוררה ישראל מן הטריפ, התברר לה באיחור כמובן, שהממזרים שינו את כללי המשחק. לטורקיה פתאום יש "כבוד", יש לה עמדות עקרוניות בשאלת הסכסוך הישראלי-הפלסטיני ויש לה מדיניות עצמאית, ומצרים לא מפחדת לבטל חוזה. האמת היא ששום כללי משחק לא הופרו, ישראל היא ששיחקה עם עצמה.

המזל הוא שמדיניות - להבדיל מתבונה - היא עניין הפיך. אם ישראל נחרדה השבוע מסכנת התאדותו-כגז של הסכם השלום עם מצרים, אם בטנה מתעוותת לנוכח היחסים המאובנים עם טורקיה, היא יכולה וצריכה לשנות את תפישתה, שלפיה עצמאות והחופש לכבוש הם מושגים חופפים. אבל לא מזל חסר כאן, התבונה היא שמסתתרת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו