בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יום הזכרון תשע"ב: למה נחוצים לנו גיבורים, ומדוע טרומפלדור הוא הגיבור האידיאלי

באירופה שנחרבה בשתי מלחמות עולם, ובעידן גלובלי בו עוצמת האומה קלושה, רבים לא חשים אהדה לגיבורים הצבאיים. למה הם חשובים בכל זאת

94תגובות

אחדים מהישראלים אולי יופתעו לדעת שרבים מבני דורי, שגדלו באירופה אחרי מרי הסטודנטים של 1968, אינם חשים אהדה רבה במיוחד ל"גיבורים". הפילוסופית האמריקאית-היהודייה סוזן נימן, שכתבה, לדעתי, את המחקר העמוק ביותר על גיבורים, כותבת: "ידידים וחברים לעבודה אמרו לי, כי רעיון הגבורה נגוע כל כך בצחנת הדם והאדמה, שעדיף בכלל להימנע מהמלה הזאת".

זו ללא ספק דעה שתימצא אצל אירופים ואמריקאים רבים, משום שאירופה נחרבה בשתי מלחמות עולם בשל הבלותם של מנהיגים שלא ייחסו חשיבות רבה במיוחד לחיי האנשים שאותם שלחו למות, ובשל פולחן הגיבורים שטופח על ידי משטרים אפלים. מבחינה היסטורית, הגיבור היה בעיקרו דמות צבאית (אכילס מ"האיליאדה" הוא הדוגמה הראשונה והמובהקת לגיבור צבאי). גיבורים מתים בשדה הקרב או לפחות מסכנים בו את חייהם, ואירופה השלווה והמפויסת אינה זקוקה להם במיוחד.

יש סיבה נוספת לחוסר ההתלהבות באירופה מגיבורים, והיא שהמערב החילוני למד להטיל ספק באמונות שבעבר היו אבסולוטיות ואי אפשר היה לערער עליהן. הספקנות מוגדרת כחלק בלתי נפרד מהתבונה המודרנית. ספקנות אינה יכולה להיות המנוע של הגבורה, משום שהיא יודעת כי רוב האמונות אינן אבסולוטיות ואינן קבועות, וגם אילו היו, אין הן ראויות שימותו בעדן.

בעידן של גלובליזציה והאיחוד האירופי, עוצמת האומה קלושה יותר מאשר בתחילת המאה ה-20, כשמיליוני אנשים מתו בלא כל צורך רק משום שאומתם נחשבה לערך העליון שעליו היו צריכים להגן.

עם זאת, כפי שנימן טוענת, אנחנו מאבדים משהו חיוני בהתרחקותנו מגיבורים (זו הבעיה שהטרידה את ניטשה יותר מכל). חברה ללא תחושת הרואיות תהיה מן הסתם מלאה ביצורים שהוגי הדעות של המאה ה-19 נחרדו מהם. מקס ובר כינה אותם "תאוותנים ללא לב, מומחים ללא נשמה". הוא התכוון לסוג חדש של אנשים שהאופק שלהם מוגבל לפוליטיקה ולאמביציות של המשרד ומסדרונותיו, לנהנתנים בלא תחושת מטרה, למדענים הדוגלים בנוסחאות מכניות במקום בידע, לביורוקרטים של המחשבה והרוח. חברה ללא גיבורים היא חברה היוצרת אנשים אנוכיים שדואגים לנוחיותם, לביטחונם העצמי, לקידומם בעבודה ולאינטרסים שלהם, אנשים שאינם יכולים לחיות או למות למען משהו נשגב. חברה ללא גיבורים מאבדת את תחושת הגדולה.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב המאמרים והפרשנויות ישירות אליכם

גיבורים מעניקים את תחושת הגדולה הזאת, וכך הם יכולים לשמש לנו מצפן. הדוגמה האישית שלהם מראה לנו מה היינו יכולים להיות. למשל, שתי הגיבורות שלי הן רוזה לוקסמבורג (סוציאליסטית יהודייה פציפיסטית ואינטרנציונליסטית), ומילנה יסנסקה (לא יהודייה, שהתנגדה לנאצים, סיכנה את חייה למען הצלת יהודים, נשלחה לראבנסברוק ומתה שם, אהובה על שאר האסירים ונערצת אפילו על החיילים הנאצים במחנה). אך הגיבורות הפרטיות שלי אינן רלוונטיות כאן. גיבורים אינם יכולים להיות פרטיים לגמרי. משימתם היא לתת השראה לקבוצה ולקולקטיב.

בישראל, המופת לגבורה הוא יוסף טרומפלדור. אף על פי שהוא עצמו היה טיפוס מיוחד במינו, הנסיבות שבהן מת לא היו חריגות לאיש צבא (בפוליטיקה הקולוניאלית המורכבת של העשור הראשון של המאה ה-20, הקבוצה הקטנה שבראשה עמד הסתכסכה עם קבוצות שיעים גדולות שהשתלטו על תל חי). טרומפלדור נהפך לגיבור בשל המלים שאמר בשעת מותו (שאמינותן אושרה): "אין דבר, טוב למות בעד ארצנו". טרומפלדור נהפך לגיבור לא בשל נסיבות מיוחדות, אלא בשל העובדה שהביע מפורשות את הרצון למות למען מדינתו שטרם קמה.

נימן שואלת מה התכונה שאנחנו מעריצים אצל גיבורים. תשובתה היא שאנחנו מעריצים את החופש שלהם, שהוגדר כפי שעמנואל קאנט היה מגדיר אותו, כלומר, יכולתו של אדם למות למען עיקרון נעלה שבו הוא בוחר. נימן צודקת, אך התיאוריה שלה אינה מתאימה במיוחד לגיבורים צבאיים. לדעתי, גיבורים צבאיים זוכים בדרך כלל להערצה מהסיבה ההפוכה: הם ממזערים את המתח בין חירות הפרט לדרישות הכלל. הגיבור הצבאי הוא זה שמתחשב פחות מכולם בחירותו האישית, משום שהוא מאמץ יותר מכל את האינטרסים והערכים של קבוצתו. טרומפלדור ממחיש זאת עוד יותר ממה שנהוג לחשוב.

בערך "יוסף טרומפלדור" בוויקיפדיה באנגלית נכללת עובדה מעניינת. ב-1902 הוא התנדב לצבא הרוסי והשתתף במלחמת רוסיה-יפאן. הוא נפצע מרסיס, איבד את זרועו ואחרי שהייה ממושכת בבית החולים, הביע את שאיפתו לשוב לשדה הקרב. יעצו לו להימנע מכך, אך הוא התעקש וככל הנראה ענה: "נותרה לי עוד זרוע להקריב למען המולדת". הוא היה חייל כה אמיץ ועשוי ללא חת, שהוא נהפך לחייל היהודי המעוטר ביותר בהיסטוריה הרוסית וקיבל מדליית כבוד בנוכחותה של הצארינה בכבודה ובעצמה.

אם נבחן את גבורתו הצבאית של טרומפלדור בשני הקשרים שונים, נראה כי ייתכן שהיה פטריוט סדרתי: מסתבר שאהב כל כך את עצם הרעיון של האומה, שהיה מוכן בשמחה להקריב את עצמו למען שתי היסטוריות, שתי שפות שונות, שני עמים שונים. להיטותו להקריב את עצמו מעוררת חשד, לא הערצה. כיום אנחנו נרגשים יותר מההקרבה של אלה שלא רוצים למות, מאשר מהקרבתם של אלה שמאמצים בלהיטות את הצו שעליהם למות.

עם זאת, בביוגרפיה של טרומפלדור יש גורם שצריך לעורר את הערצתנו. בשיא הקריירה שלו ברוסיה, בתקופה שבה נהנה מכיבודים ומהערצה, והיה יכול ליהנות מהחיים הטובים של רוסי בעל מעמד ועוצמה, והיה יכול להשתייך, הוא בחר לעזוב את רוסיה ולוותר על הכל כדי להקים קומונה סוציאליסטית בארץ ציה וצלמוות, בנסיבות בלתי אפשריות. כמו רבים מהמהפכנים הציונים הסוציאליסטים הראשונים, הוא העדיף לחיות למען רעיון, יותר מאשר למען הסדר הבורגני שהוצע לו באירופה.

איננו צריכים לתמוך בגרסתו הלאומנית כדי להיווכח באלמנטים הפרדיגמטיים, שמעוררים הערצה, בבחירה הזאת: היכולת לוותר על הדברים שלהם שואפים אחרים - מעמד, כבוד, כסף, נוחות, השתייכות - למען רעיון ועיקרון מוסריים (בעבורו, הגדרה עצמית ליהודים; בעבור רוזה לוקסמבורג, המטרה היתה יכולה להיות סוציאליזם בינלאומי); העובדה שההקרבה העצמית הזאת נעשתה כדי להביא ליצירת אוטופיה סוציאליסטית חדשה, כלומר, צורות חיים חדשות, ולא להקרבת החיים; ולבסוף, העובדה שבפעולה הזאת התנהג באומץ גדול כמו זה שהציג בשדות הקרב - האומץ לנטוש את העבר, להתעלות מעל לקהילה ולנורמות שלה, ולפנות אל הלא-נודע. אם כך, לטרומפלדור היו האיכויות של גיבור, אך לא בהכרח אלו שאנחנו בדרך כלל מייחסים לו.

גיבורים הם אלה שמראים לנו כיצד להרחיב ולמתוח את גבולות הקבוצה שלנו, גם כאשר הם חייבים לאתגר אותה. ב-1913, לדוגמה, דיברה רוזה לוקסמבורג לא רק נגד הלאומנים הקנאים של זמנה, אלא גם נגד עמיתיה הסוציאליסטים, כשהכריזה על התנגדותה למלחמה הממשמשת ובאה. "אם הם חושבים שאנחנו עומדים להפנות את נשקי המוות כלפי אחינו הצרפתים והאחרים, אזי עלינו לצעוק: ‘אנחנו לא נעשה זאת'". כך גיבורה מבטאת את חירותה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו