בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אגדת שלטון הרוב

לשלטון במדינה דמוקרטית יש משימה קלה: לשלוט רק ברצון קבוצה קטנה של אזרחים בעלי עוצמה, המעמידה לרשותו מנגנון אדיר של תעמולה

103תגובות

מקובל לומר שמשטר דמוקרטי הוא מנגנון של שלטון הרוב, ושהמוסדות הדמוקרטיים מבטיחים שהשלטון במדינה יבטא את רצונותיהם של רוב אזרחיה. בפרט, לפי אמונה זאת, השליטים בפועל הם בני אדם שזכו בתמיכה ובאמון של מרבית אזרחי המדינה.

במאה ה-21 לאמונה הזאת אין יותר שחר. יש מקום להרהר אם אי פעם היה לה בסיס במציאות, אולם גם אם היו זמנים ודמוקרטיות שבהם השלטון אכן היה ביטוי לרצון הרוב, אין הדבר כן במאה הנוכחית. הסיבה לכך היא השליטה המלאה שיש כיום לשלטון על המחשבות והרצונות של רוב אזרחי המדינה.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב המאמרים ישירות לפייסבוק שלכם

בניגוד לאגדה שלפיה הרוב שולט בשליט, בדמוקרטיה של ימינו השליט שולט ברוב הציבור בלי הצורך להפעיל צבא. על פי אידיאולוגיה שאולי היתה בת תוקף בעבר - וכיום היא מוכרזת ומונחלת כמעט בכוח לאזרחי כל המדינות הדמוקרטיות על ידי שליטיהן - מוסדות הדמוקרטיה מאפשרים בקרה ופיקוח של רוב הציבור על הממשלה. אבל האמת היא שבמנגנונים הקיימם היום אין לאזרחים כל אפשרות לקיים ביקורת מעשית על מנהיגיהם. במאה ה-21, המשטר הדמוקרטי מנציח את השלטון של קבוצה קטנה של בני אדם, שבדרך כלל עיקר מעייניהם אינו נתון לרווחתם ואף לא לחייהם של אזרחי המדינה. חסידי כלכלת ההפרטה הקפיטליסטית למעשה אומרים זאת בפה מלא.

בבסיס המנגנון הדמוקרטי נמצאת ההסכמה, שממשלה שזכתה ברוב קולות בבחירות היא בעלת סמכות לקבוע כראות עיניה את גורלם של כל אזרחיה. על פי המרשם הקלאסי קיימת לכאורה רשות מחוקקת - בית נבחרים - שמבקרת את השלטון ומפקחת עליו. אולם ברוב הדמוקרטיות בעולם יש זהות מוחלטת כמעט בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת. במדינות שבהן יש משטר של שתי מפלגות, פרט אולי לארצות הברית, השלטון הוא צעצוע של המפלגה השלטת בבית הנבחרים. ממילא אין לבית הנבחרים יכולת או רצון לבלום את השלטון. מי ששולט בבית הנבחרים הוא הרשות המבצעת עצמה.

בדמוקרטיות רב-מפלגתיות הסכמים קואליציוניים הם תמיד הבסיס להקמת הממשלה. אבל משמעותו של הסכם קואליציוני אינה אלא השתקת כל קול של ביקורת על השלטון מצד נבחרי הציבור, החברים במפלגה שחתומה על ההסכם הקואליציוני. כך מונע השליט כל בקרה אפקטיבית על מעשיו מצד המוסד שאמור להיות האחראי הראשי לביקורת על השלטון.

יש מדינות שבהן היכולת של הרשות המבצעת לפעול כרצונה מוגבלת לכאורה באמצעות רשות שופטת חזקה. אולם, העצמאות של הרשות השופטת ויכולתה לפקח על הרשות המבצעת גם הן קרובות יותר לאגדה מאשר למציאות. הוכחה לכך מספקת הדמוקרטיה הישראלית, שבה המחוקק, קרי השלטון והרשות המבצעת, עושה מהרשות השופטת חוכא ואיטלולא.

בגלל האמונה החזקה שלפיה שלטון שזוכה לרוב בבחירות מקבל בכך רישיון בלתי חוזר לעשות ככל העולה על רוחו באזרחי המדינה למשך תקופה של ארבע שנים, החזקת השלטון במדינה דמוקרטית היא כיום קלה במיוחד. השליט צריך לשלוט למעשה רק ברצון של קבוצה קטנה של אזרחים, הרחוקה מאוד מלהיות רוב במדינה. בדרך כלל זוהי קבוצה זעירה בתכלית.

השליט יכול לרכוש את הנאמנות של קבוצה כזאת בעזרת הטבות חוקתיות וכלכליות, כולל תשלום כסף ממש מתוך אוצר המדינה, או על ידי הענקת יוקרה. קבוצה זו, שכוללת בעיקר אנשים בעלי עוצמה כלכלית או אוטוריטה דתית, או סלבריטאים, מעמידה לרשות השליט מקורות כלכליים גדולים, ובעיקר מנגנון אדיר וחסר תחרות של תעמולה בכל אמצעי התקשורת.

כך השליט וחוג שותפיו לשלטון מחזיקים בשליטה כמעט בלעדית בחלק עצום של הקלט המוחדר למוחם של מרבית אזרחי המדינה. לכך מצטרפת הסמכות הבלתי ניתנת לערעור שמעניקה הדמוקרטיה לשליט למשך ארבע שנים, לחרוץ את גורלם הפיסי והכלכלי של נתיניו, עד כדי נטילת חייהם ממש במלחמה, שבה הוא יכול לפתוח כרצונו, במישרין או בעקיפין. בנוסף לכך, הכוח הכלכלי העצום המרוכז בידי הקבוצה השלטת מונע, בעצם קיומו, כמעט כל אפשרות לצמיחת אופוזיציה עצמאית אמיתית לשלטון.

כאשר בידי שליט יש יכולות כמעט בלתי מוגבלות כאלה לכוון את רציותיהם הבסיסיות של מרבית אזרחי המדינה, המנגנון הדמוקרטי, במתכונתו הנוכחית, מאפשר לו לקבל בקלות את הרישיון הפורמלי לשלוט בהליך המקובל של בחירות. בדמוקרטיה של המאה ה-21, במיוחד בישראל, מאבקים פוליטיים בכלל, ומערכת הבחירות בפרט, ברובם הגדול אינם אלא תחרויות בין אנשים בודדים או תת-קבוצות קטנות בתוך השכבה הדקה השולטת במדינה. במהותן, אין בתחרויות אלה הרבה מעבר לשאלה מי שוכר יועצי תקשורת מוצלחים יותר, או למי יש קבלני קולות יעילים יותר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו