זה הגיע גם למטקות

יעל לביא
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יעל לביא

היה זה בוקר אביבי לא רחוק מחוף בוגרשוב בתל אביב. גברים צעירים שיחקו מטקות על החול להנאתם. ואז זה קרה: שחקן אחד חבט כדור לעבר השני, שלא הצליח לחבוט בחזרה. 1:3 צעק החובט הראשון בחדווה. המלצרים בבתי הקפה ההומים התעלמו, כמוהם גם המוני הרוחצים בים. שום נ' לא התקשרה למשטרה ובכלל, נראה שלאף אחד לא היה אכפת ממה שקרה באותה שנייה - ובשבילי מסמן את מותה של ישראל הישנה. זהו, הסוציאליזם מת סופית ואתו גם משחק הסולידריות האחרון שלנו. התחלנו לשחק מטקות על נקודות.

מוריס צדוק, מלך המטקות של בת ים, אמר פעם: "זה משחק לא תחרותי במהותו, משחק של ביחד, של שלום ואהבה", והוא צדק. בזמנו. גם ההגדרה המילונית של המשחק מתארת אותו כמשחק מסירות שיתופי, אשר מטרתו אחת - לא להפיל את הכדור כמה שיותר זמן. אם הכדור נופל נשבר הרצף, אך אין זאת אשמתו של אף אחד. מרימים את הכדור וממשיכים. זה משחק הכדור היחידי, אולי, שאינו "קפיטליסטי" ואינו מבוסס על ניצחון של צד אחד על צד אחר.

מדור הזירה

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב המאמרים ישירות לפייסבוק שלכם

ספק אם נחום גוטמן היה מצליח ללכוד את הסצינה שהייתי עדה לה בחוף בוגרשוב. כשצייר בשנות ה-30 של המאה שעברה שחקני מטקות בחוף תל אביב, הוא הנציח את המשחק שפעם הגדיר לנו את הישראליות. כזאת המושתת על סוציאליזם וסולידריות. ישראליות שבה אנחנו עדיין מתגאים כלפי חוץ, אבל ספק אם היא קיימת בתוכנו. כי בישראל העצמאית של 2012 סופרים נקודות בכל דבר.

בישראל בת ה-64, המרקם החברתי התרוקן מהאידיאולוגיה המקורית שלו - קודם מת הקיבוץ, אחריו שבקו חיים שירותי הרווחה, החינוך הציבורי נקבר אט אט וגם שירותי הבריאות הציבוריים נמצאים בדרך לבית העלמין - כפי שראינו באחרונה באשדוד, שבה עתיד להיבנות בית החולים הראשון עם היתר רשמי לשירותי רפואה פרטיים. אפילו המחאה החברתית, זו שקמה תחת נס הדגל השיתופי והחזרת עטרת האחווה ליושנה, שסועה בגלל מלחמות פנימיות בין מנהיגיה, המתווכחים איזו סולידריות תהיה נכונה יותר לקיץ הקרוב - מה יביא יותר אנשים. כי הרייטינג/הנקודות הן חזות הכל.

על חוף הים כמו בחיינו הפרטיים השלמנו כבר עם תהליך הקפיטליזציה הפראית. תרבות המערב האינדיווידואליסטית השתלטה עלינו ואולי זה היה בלתי נמנע. אנחנו הרי חיים על כספי האח האמריקאי הגדול ועל כן גם קנינו את האידיאל התרבותי שלו. אידיאל שלפיו הערך העליון, מעל לכל ערך אחר, הוא סיפוק התשוקות האישיות, גם אם זה על חשבון האחר. ואם כך, הגיע הזמן שגם נודה בזה.

אי אפשר להמשיך להתהדר באחווה השיתופית הישראלית המפורסמת שלנו, כשאנחנו מפריטים כל נדבך ונדבך בחיינו, כשאנחנו מסוגלים לגלות סולידריות חברתית רק פעמיים בשנה למשך חמש דקות, בזמן הצפירות של ימי הזיכרון. ברגע שהצפירה מסתיימת מתחילה התחרות - אנחנו סופרים מי עמד יותר, מי עמד הכי טוב, למי יש יותר קרובים שנספו בשואה, של מי הסטטוס הכי מרגש בפייסבוק על חבר שנפל במערכות ישראל. אנחנו סופרים נקודות בינינו לבין עצמנו כל הזמן, ממש כמו במטקות.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ