בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בלי גאווה במדינה

23תגובות

כשהייתי ילדה, מלחמת 1948, "מלחמת העצמאות", היתה אירוע מכונן. היינו מעטים, היתה שואה, התקיפו אותנו שבע מדינות ערב, וניצחנו. כך לימדו בבית הספר, זו היתה גם האווירה ברחוב. יש לנו מדינה בזכות עמידתנו האמיצה נגד אויבינו, בזכות צדקתנו. קיבלתי את זה כעובדה. אף מלה על מאות אלפי פליטים, מחיקת כפרים, מחיקת תרבות אנושית שלמה. גם את מיתוס החלוצים וייבוש הביצות הטמעתי בתוכי, ושמחתי בו. אילו אנשים נפלאים, איזה מפעל ענק. עם ללא ארץ בא ליישב ארץ ללא עם. ומאוחר יותר התחברתי לעוד מיתוס, כור ההיתוך.

הלכתי עם הורי לכיכר שבה בן גוריון היה נואם וקורא ליישב הנגב, ביומני החדשות בבתי הקולנוע ראינו חקלאים חורשים, חיילים מגינים על הגבולות וחיילות מבערות את הבערות, ואת מפעל המים האדיר, ייבוש החולה ובניית הצינור לנגב, ואת בניית המעברות וערי הפיתוח, ואת פניהם של נאצר, וגרומיקו, ואנתוני אידן. בכל עשור היתה מלחמה ובין המלחמות פעולות תגמול, ומבצעים, והתשה. טראומה ופוסט טראומה. השואה שלנו, הנכבה שלהם, הכל מעורבב בצורה מטרידה, לא פתורה. דיר יאסין, הממשל הצבאי, כפר קאסם, השלטון הצבאי בגדה ובעזה, מלחמת יום הכיפורים, המלחמות בלבנון. ההתפשטות וההתכווצות, הנסיגה מסיני, מדרום לבנון, מעזה.

כשעמדתי על דעתי ניערתי מעלי, אחד אחד, את המיתוסים. שוב לא ראיתי רק את "הצדק שלנו", התחלתי לראות גם את "הצדק שלהם", עד שהגיע הרגע, לפני שנים רבות, שחדלתי לחגוג את יום העצמאות לגמרי. הדגל הכחול-לבן של הורי נעלם ואיננו, והיום גם את הדגל השחור הווירטואלי שתליתי בעבר איני תולה עוד. התרחקתי מהדגלים.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב המאמרים ישירות לפייסבוק שלכם

יום החג הוא לי יום זיכרון שלישי. בראשון אני מבכה את סבתא רבתא שלי, שמי הוא שמה, שמתה בדרך למחנה הריכוז טרנסניסטריה, ואת המיליונים שהועלו קורבן על מזבח הפנטסיות הלאומניות. ביום השני אני זוכרת את המתים שלנו, את הנערים יפי העיניים שבמותם ציוו לנו את החיים, ואת מי שחזרו מהקרב שבורים ורצוצים, בוכה עליהם ועלינו. וביום החג אני זוכרת את המתים שלהם, את הפשיטות לתוך הכפרים בלילות, הכאת נערים כפותים בדרך למעצר, העינויים במעצר, קשיחות לבנו שצמחה מהאפר ההוא. ואני זוכרת גם את מרוצת הפליטים במדבר, ואת שליפתם ביד קשה ממגורי החדר העלוב בדרום תל אביב.

יום העצמאות, מדי שנה, מעורר בי הרהורים נוגים על הזמן שעבר ועל כל הדברים שלא נעשו, שהיו צריכים להיעשות, ועל כל הדברים שכן נעשו, ולא היו צריכים להיעשות. הזיכרון צורב. בערב החג אני שומעת מרחוק את קולות הנפץ של זיקוקי די נור והשירים בכיכר, ותוהה האם אפשר היום להזדהות עם הרעיון הלאומי, והאם מדינת הלאום שלנו תתבוסס תמיד בצורך לבסס את לאומיותה מול אויבים, מחוץ ומבית. האם המאה ה-20 כבר הסתיימה או שאולי אנו דורכים במקום. הייתי רוצה לשמוח בישראליות שלי, אין לי שפה אחרת, אבל אני מרגישה זרה במדינה הזאת שבלבה חומות וגדרות, ואיני מוצאת בלבי שמחה או גאווה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו