בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מיתוס השואה המטעה

14תגובות

לפני 30 שנה השווה מנחם בגין את יאסר ערפאת המסתתר בבונקר בביירות הנצורה להיטלר בבונקר בברלין. בגין ספג אז קיתונות של ביקורת כמחלל זכר השואה כי היה ברור שהוא מנסה להציג את ישראל כקורבן כדי להצדיק מלחמת "יש ברירה" בלבנון. היום, כשבנימין נתניהו מציג את ישראל כקורבן פוטנציאלי של היטלר מודרני, במטרה להצדיק "מלחמת ברירה" מול איראן - איש אינו מצליח לעצור אותו. לא כי אין די מסתייגים מההפחדות וממלחמה עם איראן, אלא כי ישראל שבויה במיתוס של שואה א-היסטורית, המצדיק תוקפנות מצדה כי זו נתפשת כהתגוננות של קורבן מפני השמדה.

רוב המבקרים את ההשוואה בין היטלר למחמוד אחמדינג'אד נופלים לתוך השיח המיתולוגי של השואה. מבקרי נתניהו מנהלים עמו ויכוח היסטורי עובדתי כשהם טוענים שהיהודים אז היו חלשים, ואילו היום יש לנו מדינה וצבא חזק. אך טענה זו רק מאשרת את המיתוס, שעל פיו התשובה לשואה היא עוצמה צבאית של ישראל.

מיתוסים אינם תלויים בעובדות היסטוריות, הם אמונה המכוננת קולקטיב. לכן אי אפשר להתווכח עם מיתוס לאומי באמצעות דיון היסטוריוני, אלא יש לערער אותו ולחשוף את מניעיו. המיתוס נועד להציג את ישראל כקורבן התוקפנות הערבית/המוסלמית ולאפשר לה להתחמק מאחריות למעשיה התוקפניים.

זה מה שבגין ניסה לעשות ב-1982 ונכשל, וזה מה שעושה נתניהו היום בהצלחה, בזכות הבניית מיתוס הקורבן באוקטובר 2000. אז הציגה ישראל את עצמה כקורבן של התוקפנות הערבית על ידי תיאור ערפאת כמי שחתר להשמידה באמצעות הסכמי אוסלו. השקר הזה נהפך למיתוס לאומי כשהתחבר למיתוס הדתי ולפיו "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו". הוא הצליח לאחד את העם, שהתפרק לשבטים עוינים בעקבות תהליך אוסלו ורצח רבין. במיתוס הזה השואה מגומדת למקרה פרטי של המצב היהודי הא-היסטורי, שהוא רדיפה מתמדת. מיתוס השואה המחודש הוא למעשה פגיעה בייחודיות של השואה ובזכר הנרצחים.

התשובה לשיח המיתולוגי הזה אינה בהתעסקות בעצמנו והצגתנו כקורבן, אלא בהתבוננות ביחסים שבינינו לבין העולם. בשונה מטיעוני השיח המיתולוגי, ישראל הוקמה אחרי מלחמת העולם השנייה בזכות התלכדות אינטרסים של ארה"ב וברית המועצות נגד הקולוניאליזם הבריטי, ועוצמתה הצבאית אחרי 1967 נבנתה בזכות שיקולים אימפריאליים של ארה"ב במזרח התיכון. הסכסוך שלנו באזור אינו קשור לגזענות האירופית. הוא קשור לאירופה רק כי במנוסתנו משם נוצר סכסוך כאן - על קרקע, עבודה, מים ומקומות קדושים. הפלסטינים לא דחו אותנו בגלל אנטישמיות. שום עם לא היה מסכים שיוציאו אותו מביתו בלי מאבק.

עלינו להשתחרר מהשיח המיתולוגי ולהכיר בעוצמתנו כדי להפסיק להיות תוקפן. רק כך נוכל להתמודד עם המציאות, לזהות סכנות אמיתיות או סיכויים לשלום. הרי אם האויב הוא היטלר א-היסטורי, אין פתרון אלא להיאבק בו עד חורמה.

טשטוש המציאות החל ב-1948, כשהיהודים האמינו שהם נלחמים עם הגב אל הקיר. על הכוונת ראו ערבים, אבל כשירו הרגו נאצים, כהגדרה הקולעת של נתיבה בן יהודה. אפשר להבין מדוע שלוש שנים אחרי שהתבררו ממדי השואה התקשו לוחמי צה"ל לתפוש את המציאות כהווייתה - שהפלסטינים נלחמים כדי להגן על אדמותיהם ובתיהם. אבל 64 שנים אחרי - אי אפשר לסלוח לראש ממשלה הממשיך להשתמש בטראומת השואה כדי להצדיק תוקפנות ישראלית.

הכותב הוא מחבר הספר "שלום מדומיין שיח מלחמה: כשל המנהיגות, הפוליטיקה והדמוקרטיה בישראל 1992-2006"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו