בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דרושה מדינה ישראלית

12תגובות

אחד ממרכיבי היסוד המהותיים של המורשת הפוליטית היהודית בטרם הציונות המדינית היה עקרון האוטונומיה - השלטון העצמי היהודי, שתכליתו הישרדות קיבוצית תרבותית של קהילה אתנית-דתית בסביבת הרוב הנוכרי.

הציונות המדינית, כמו כל לאומיות מודרנית, לא דחתה את מרכיבי המורשת ההיסטורית הקודמת של העם שאותו ביקשה לייצג, אלא אימצה אותם מחדש בצורות ובגלגולים יצירתיים המותאמים למציאות העולם המודרני. בכלל זה, מרכיב השלטון העצמי התגלגל לתוך המחשבה המדינית הציונית בדמות עקרון אי ההשתלטות של היהודים על הלא-יהודים, אשר הונח בבסיס תפישת ההגדרה העצמית הציונית. על פי עיקרון זה, על "מדינת יהודים" או "מדינה יהודית", שתקום בארץ המיושבת על ידי הלא-יהודים, לאמץ דגם מכיל של משטר מדיני כך שלא רק בני הלאום היהודי ירגישו את עצמם בני חורין בה אלא גם האזרחים בני לאומים ודתות אחרים.

מייסד הציונות המדינית, תיאודור הרצל, ראה לנגד עיניו מה שהיה מן הסתם מתכנה בימינו "מדינת כל אזרחיה": מעין מדינת לאום אלטנוילנדית, הנושאת ולא בכדי שם ניטרלי מבחינה אתנית-דתית - מסגרת סוציו-פוליטית לה שותפים בני דת משה, ישוע ומוחמד.

ציונים מדיניים מאוחרים יותר, דוגמת זאב ז'בוטינסקי, ראו לנגד עיניהם מה שהיה מן הסתם מתכנה בימינו "מדינה דו-לאומית" - מדינת הרוב היהודי והמיעוט הערבי, שבה כל אחד מהקיבוצים האתניים-לאומיים של המדינה מאורגן כיחידה לאומית אוטונומית השולטת על ענייניה הלאומיים הפנימיים, בעוד העניינים הניטרליים מבחינה לאומית-תרבותית מתנהלים על ידי נציגי שני הקיבוצים גם יחד.

לא קשה להבחין מה ארוכה היא הדרך בין ישראל, שבה הריבונות השלטונית נתונה בידי בני לאום אתני-דתי אחד מקרב אזרחיה, לחזון האזרחי של המדינה על פי השקפות יסוד ציוניות-מדיניות, שקידמו תפישות שוויוניות ומכילות של ריבונות כלל האזרחים. ואולם, מציאות עשרות השנים של הוויית אזרחות ישראלית המשותפת ליהודים והלא-יהודים הצמיחה סיכוי לקיים את ההגדרה העצמית היהודית במסגרת מדינית מתוקנת, הקרובה לרוח המורשת האזרחית של הציונות המדינית: המדינה הריבונית הישראלית, אשר תכונן את עצמה כישות ריבונית-משפטית מכילה, שוויונית ומשותפת של האזרחים היהודים והלא-יהודים גם יחד.

כתגובת נגד לסיכוי לממש את הציונות האזרחית בדמות המדינה הישראלית התגבש בשנים האחרונות הימין האתנו-לאומני היהודי החדש - הן הגלוי והן המתחזה ל"מרכז" - שתוך קריאה להצלת "הציונות" ו"המדינה היהודית" החל במאמץ תעמולתי ותחיקתי נרחב במטרה לקבע את המבנה ההייררכי של הריבונות האזרחית בישראל. זאת, תחת סיסמה חדשה ולא מוכרת מתולדות הציונות - "מדינת הלאום של העם היהודי" - שנועדה להעמיק אף יותר מבעבר את הדרת האזרח הלא-יהודי מהגוף הריבוני של ישראל.

אפשר להבין ללבם של חוגים אלה: נוח להימנות עם קבוצה דומיננטית מקרב האזרחים, שהמדינה מוגדרת בתור קניינה הבלעדי. ואולם אי אפשר לקבל את טענתם לייצוג נאמן של רעיונות המדינה היהודית והציונות. "מדינת הלאום של העם היהודי" איננה ציונות ואיננה מדינה יהודית, באשר היא נוגדת בתכלית את היסוד של המחשבה הציונית המדינית - עקרון הריבונות השוויונית השולל את הדומיננטיות של קבוצה אחת מקרב האזרחים על רעותה, אשר יונק מהמסורת הפוליטית האוטונומיסטית היהודית של אי ההשתלטות על ה"אחר".

לא כן המדינה הישראלית, המציעה מסגרת מדינית ריבונית משותפת לכלל האזרחים, שתגלם בדמותה הן את רוח אי שליטת היהודי על הלא-יהודי בהתאם ליהדות ההיסטורית, והן את רוח השותפות השלטונית של האזרחים היהודים והלא-יהודים, בהתאם לציונות ההיסטורית. המדינה האזרחית הישראלית, אם וכאשר תיכון, תהיה אפוא המדינה היהודית והציונית במובן המקורי והעמוק של המושגים האלה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו