כמו כולם אבל שונה

אילאיל צין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אילאיל צין

גם אני קמה בכל בוקר למרוץ המטורף: להלביש את הילדים, להכין להם סנדוויצ'ים לגן, כוס קפה ולפקקים הארוכים בדרך לעבודה. גם אני צריכה לצאת בזמן מהעבודה, כדי להגיע בשעה המתאימה להוציא את הילדים מהגן, וחזרה הביתה: חוגים, ארוחת ערב, סיפור לפני השינה, עד הקריסה באפיסת כוחות מול הטלוויזיה.

עד כאן חיי דומים מאוד לחייה של שכנתי מהבית שמימין, למשל. אבל אצלי יש תוספת למרוץ המתוח שבין הבית לעבודה. רוב הזמן התוספת הזאת אינה מגבילה אותי כלל, אבל לעתים היא תופסת מקום משמעותי בחיי - אני מתמודדת עם מחלה פסיכיאטרית.

עשרה אחוזים מהאוכלוסייה מתמודדים עם מחלה דומה. בכיתה באוניברסיטה, לדוגמה, יהיו כמה מתמודדים, וכך גם בין המועסקים במקום עבודה גדול. בין המשתתפים במסיבה או במפגש חברתי או בין ההורים בבית הספר של ילדכם יהיו מתמודד אחד או שניים.

אנחנו נמצאים בכל מקום, אנחנו חלק בלתי נפרד מהחברה. אנחנו עובדים, מתחתנים, מגדלים ילדים. אנחנו השכנים שלכם ברחוב. אפשר לפגוש אותנו בתור בבנק או בקופת חולים. אנחנו קונים לידכם במרכול, מתאמנים לידכם בחדר הכושר.

אנחנו כל כך דומים לכם, שלא תמיד תוכלו לראות את ההבדלים בינינו לבינכם. אבל אנחנו גם שונים מכם. אנחנו סובלים מסטיגמה קשה ומהדרה חברתית. יש מקומות שבהם לא ירצו לקבל אותי, כי אני מתויגת.

מחלה פסיכיאטרית וסטיגמה הולכות יד ביד משחר ההיסטוריה. אנשים לא רוצים שליד ביתם יפעל הוסטל שבו מתגוררים מתמודדים עם מחלה פסיכיאטרית. מעסיקים לא רוצים לקבל אותנו לעבודה. הציבור חושב שאנחנו אלימים, מסוכנים ולא אמינים.

אבל ההדרה קיימת גם בשירותי הבריאות. את שירותי הבריאות שאני זכאית להם, עלי לקבל במרפאות נפרדות. בתי החולים שבהם עלי להתאשפז בשל מחלתי מבודדים ומוקפי חומות. באופן זה מונצחת הנבדלות שלי. אני לא שווה לכולם. מחלתי מטופלת במרפאות נפרדות, רחוקות מהעין ואולי גם מהלב. קובעי מדיניות מחליטים שאת הטיפולים שאני זקוקה להם אקבל בנפרד משכנתי, הזקוקה לאורתופד, או מחברתי לעבודה החולה בסוכרת.

פעם רציתי להיגמל מעישון באמצעות תרופה שיש לה השפעה פסיכיאטרית. רופאת המשפחה נתנה לי מרשם, והתחלתי את השימוש בתרופה. כעבור זמן קצר הידרדר מצבי הנפשי, עד שהגעתי לאשפוז. ייתכן שאפשר היה להימנע מכך, אם רופאת המשפחה והפסיכיאטרית שאצלה אני מטופלת היו יושבות תחת קורת גג אחת. לא רק שהשימוש בתרופה לא עזר לי להפסיק לעשן, הוא אף הביא לאשפוזי והשית הוצאות על משלם המסים.

זוהי רק דוגמה אחת לכך שאין מקום להפריד את רפואת הנפש מרפואת הגוף. לכן ההחלטה להחיל את הרפורמה בשירותי בריאות הנפש מבורכת. יש לקוות שהמהלך יושלם במהרה ובצורה הטובה ביותר.

הכותבת היא מנהלת תחום חברה ופנאי בעמותת אנוש, ודוקטורנטית בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ