בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסרבים להיות נפקדים

143תגובות

בערב יום העצמאות נסעתי לכפר ההרוס אום אל-זינאת בהרי הכרמל, לפגוש יהודים וערבים שציינו, בדרכם, את יום הזיכרון, תחת הכותרת "יחד בכאב - יחד בתקווה". הואיל ואסוציאציות אינן נותנות לי מנוח, נזכרתי בחתונה של אחת מבנות הכפר. אביה פנה לנשים ואמר: בלי שירים ובלי יללות שמחה! כשאשה אחת מחתה ואמרה, שבכל זאת אסור שהכלה תצא מבית הוריה בלי יללת שמחה אחת לפחות, התפרץ האב בכעס: תייללו רק בבית החתן, רק השבוע נפטר בנם הצעיר של שכנינו, אל לנו לשמוח בעת יגונם. התחשבות היא סלע קיומו של הכפר.

ואילו בימים ההם התבקשו הערבים לשמוח ביום העצמאות, שנופל דווקא ביום אסונם. כי בכל זאת אין הדעת סובלת, שנפש החוגגים תדוכדך בסיפורים עצובים על אסון שכניהם. וכך התבלבלו היוצרות: האבלים התבקשו להתחשב בשמחים. באום אל-זינאת השנה חזר הטבע לשפיותו.

כמה קשה, חשבתי, למשתתפים היהודים כשהם יוצאים מהחיק החם של הקולקטיב, במיוחד כשאותו יום היה גדוש בסיפורים של יהודים על יקיריהם שאינם עוד בגלל הסכסוך הארור. בערב התרגשתי כשראיתי בקטע וידיאו, שפורסם באתר "הארץ", את יובל הלפרין מקריא גם את שם כפרי שממנו נעקרה משפחתי, מעלול, אחד הכפרים שהוא הספיק לקרוא את שמו, עד שנעצר באשמת הפרת הסדר הציבורי. איך אמר המשורר הערבי, "ואולי יש לך אח שאמך לא הולידה".

בשבילים, בין הצמחייה העבותה, השקט מדבר. אם גדול הזמרים הערבים ואדיע אל-סאפי היה שם, הוא היה שר, במקום "לבנון", אום אל-זינאת יא חלקת גן עדן. אכן גן עדן, במיוחד לעומת המצב הנורא של הכפרים הערביים. בגן עדן זה נותר בית הקברות, בראש הר המשקיף על נוף עוצר נשימה. ושם, כשאתה מנותק מטרדות היום, אתה מקנא בשוכניו. הפריווילגיה שזכו לה המתים, להישאר בכפר, נשללה מאלה החיים.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב המאמרים ישירות לפייסבוק שלכם

תושבי אום אל-זינאת גרים בערים וכפרים ערביים בישראל, וסובלים ממחסור משווע בקרקע. בערבית הם מכונים "מוהאג'רין" - מהגרים בכפייה, ודווקא בעברית הם נקראים בשם הכואב "עקורים", המבטא את הוויית אלה שהכפר היה המקום היחידי כמעט שהכירו, כמו עץ זית המכיר רק את האדמה שבה הוא נטוע.

הגיע הזמן, שהנוכחים יפסיקו להיות נפקדים. כי נוכח על פי חוקי הפיסיקה הוא נוכח, ואם חוק אבסורדי החליט שהוא נפקד, יש לבטל את החוק. הגיע הזמן לפתור את בעיית העקורים, שהם 25% מהערבים. יש לכך טעמים לאומיים, של צדק ותיקון עוול, אך גם טעמים ברמה האזרחית, בעיקר מפני שבני העקורים חנוקים, ומחיר דונם ביפיע גבוה מ-300 אלף דולר, בשעה שמחיר דונם ביישוב יהודי סמוך קטן בהרבה כי ליהודים יש יותר אפשרויות למגורים.

העיירות הערביות נהפכו לגוש בטון אחד בשעה שאדמותיהם, כמו במעלול ואום אל-זינאת, אינן מיושבות. פתרון בעיית העקורים הוא צורך קיומי. מה גם, שאין כאן מקום למושג הגזעני "האיזון הדמוגרפי" - הרי מדובר באזרחים, שחובת המדינה לספק להם צדק, מתוך העיקרון שעוול אין מתקנים בגרימת עוול לאחר.

באום אל-זינאת התקבצו יהודים וערבים, ותוך כדי ניתוץ התבניות הישנות חיפשו דרך לרפא פצע מדמם זה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו