בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לאן נעלמו הרופאים

155תגובות

באחרונה נאלצתי להתאשפז בבית החולים "איכילוב" למשך כמה ימים. הרופאים בחדר המיון טיפלו בי במהירות וביעילות, ולאחר מכן נשלחתי לחדר נאה במגדל האשפוז ע"ש תד אריסון. חלקתי את החדר עם חולה נוספת אחת בלבד, ואירחתי את מבקרי בלובי רחב ידיים הסמוך למחלקה, שבו הוצבו כורסאות נוחות כדי להנעים את זמנם של המבקרים והממתינים לבדיקות במחלקות.

כמה פעמים ירדתי לבית הקפה בקומת הכניסה וערכתי קניות ב"פארם" הסמוך. ופעם נלוויתי לאחד ממבקרי לבית הקפה בקניון הגדול, הסמוך לבית החולים, שיש בו גם מלון למי שרוצים להתגורר סמוך למאושפזים שהם מבקרים, או למי שמקבלים שירותי רפואה פרטית בבית החולים, ומצבם הבריאותי והכלכלי מאפשר להם לשהות מחוץ למחלקות בית החולים וליהנות מאוכל מתקבל על הדעת.

המזון בבית החולים הוא עניין כאוב. הסיבה לכך שהאוכל בבית החולים דוחה כל כך וגם מורכב ברובו משומנים ופחמימות, בניגוד לפירמידת המזון המומלצת, היא ודאי כלכלית. בהקשר זה הפער בין עיצוב הפנים של מגדל האשפוז לתכולת קעריות הפלסטיק הוא מדהים. הוא נעוץ בעובדה שאי אפשר להטביע את הלוגו של תד אריסון או של כל תורם אחר על דייסת הסולת הדלילה, מרק האבקה או המאפים המשמינים המוגשים לחולים. למרבה הצער, גם אי אפשר לרקום לוגואים של תורמים על החלוקים או להדפיס אותם על תלושי המשכורת של הצוותים הרפואיים, שמדינת ישראל היתה אמורה לדאוג להם יותר משהיא דואגת.

עשו לנו לייק בפייסבוק וקבלו את מיטב הטורים והפרשנויות ישירות אליכם

ועל כן מסקנתי מקץ כמה ימי האשפוז בבית החולים היא ש"איכילוב" הוא מקום מצוין המספק שפע של שירותים מגוונים (במקרה שלי גם הטיפול הרפואי היה יעיל וטוב), אלא שאין הוא המקום לפנות אליו אם ברצונך, למשל, להיתקל ברופאים מומחים. פגשתי כמה סטאז'רים והרבה אחיות רחימאיות ויעילות מאוד. זיכרונותי מביקורים בבתי חולים אחרים, עד לפני שנים לא רבות, כוללים תמיד מראות של רופאים החולפים במהירות ובפרצוף עסוק במסדרונות המחלקות, אבל מראות אלה נעדרו כעת ממסדרונות המחלקה הכירורגית. מעבר לסיבוב הבוקר המהיר שכלל כמה רופאים, ששוחחו בינם לבין עצמם, נאלצתי שוב ושוב להטריח את האחיות, שעובדות קשה מדי, בניסיון שלא תמיד צלח לאתר רופא בחדר הרופאים או אי שם במקום אחר.

הרופא שאתו הצלחתי לדבר, צעיר חביב ורהוט להפליא, עבד כבר 23 שעות ברציפות. במצב כזה, שבו הרופאים המומחים נעלמים מהעין, אנשי הסגל הזוטר סופגים את כל האש מהחולים ובני משפחותיהם המרוגזים, ובצדק. לרגעים התגנב ללבי החשש שמא חלק מהרופאים, המותשים מעבודתם הבלתי מתגמלת, מימשו את איומיהם ונטשו את בתי החולים אחד אחד ובאין רואה, מחשש שיוצאו נגדם צווים האוסרים עליהם לעזוב - בעוד הבכירים מביניהם עוסקים במתן שירותי רפואה פרטיים בבית החולים הציבורי, כדי למלא את קופת המחלקה ואת כיסיהם המידלדלים.

אני חושבת על זה בהקשר של הדיבורים על חזרת המחאה החברתית בקיץ. שום מחאה לא תצליח כאן בנעימות, גם אם תלווה במוסיקה מצוינת. לו במקום לטייל בקיץ בשדרה היינו מצטרפים למאבק הרופאים, ייתכן שמצב הרופאים והרפואה היה טוב יותר היום. עד שלא יבזזו אנשים את הסופרמרקטים ועד שלא ינטשו הרופאים את בתי החולים ויניחו לאנשים למות (אין לראות בדברי אלה קריאה והסתה לכך), לא יתחולל השינוי הנחוץ בדחיפות.

Read this article in English: Where have the doctors gone?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו