בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בלי סנטימנטים לישראליות

תגובות

אך ורק כסף. מכבי תל אביב בכדורסל מאיימת לעזוב את הליגה הישראלית, אם לא יקבלו את התנאים שלה. מה התנאים? השתלבות בליגה רק בשלב הפלייאוף. כלומר, משחק לא הוגן. מכבי תל אביב מרגישה, שההשתתפות שלה בליגה הישראלית היא ג'סטה. היא אומרת לליגה הישראלית: לא אני צריכה אותך, את צריכה אותי. אין היא חושבת על עצמה במונחים של "ספורט" או "ספורט ישראלי", היא תופשת את עצמה כעסק: השיקול הרלוונטי היחיד מבחינתה הוא "מה יוצא לי מזה".

מכבי תל אביב תופשת רק צד אחד של המטבע: הליגה הישראלית בלעדיה היא כמו הליגה הצ'כית או הפולנית. עם מכבי תל אביב היא יכולה לדמיין שהיא הליגה האיטלקית. הצד השני של המטבע הוא: אין להיות "הליגה האיטלקית" בלי משחק הוגן. הקהל הישראלי צריך להפסיק להשלות את עצמו: מכבי תל אביב אינה מייצגת אותו. למכבי תל אביב אין סנטימנטים לישראליות או לכל דבר דומה. הסנטימנטים שלה שמורים אך ורק לכסף.

הברמאס בירושלים. "כל מי שמחזיק מעצמו משהו בעולם הרוח הירושלמי אמור להיות פה", אמר לי חבר מחוץ לבניין האקדמיה הלאומית למדעים השבוע. הסיבה שבאנו לשם היתה הרצאה של פרופ' יורגן הברמאס, הפילוסוף הגרמני החשוב ביותר בחצי השני של המאה ה-20. אם יש משמעות למושג "אווירת חג" בקיום האפור של הפילוסופיה הישראלית, באותו ערב היתה תחושה כזאת. יש להבין: לשמוע הרצאה חיה של הברמאס, למי שבאמת מתעניין בפילוסופיה זה כמו לראות את גמר המונדיאל מהיציע למי שמתעניין בכדורגל. "הוא הכיר את כל הגדולים", אמר בחור אחד. "את רוצה לקחת ממני את הזכות לראות את יורגן הברמאס פנים אל פנים?", שאל בתחושת עלבון בחור אחר, כשהסדרנית הסבירה לו שהאולם מלא לגמרי.

כשהברמאס התחיל לדבר התגלתה בעיה: מדובר בפילוסוף גדול, אבל גם באדם מבוגר מאוד, בעל ליקוי דיבור בולט, המרצה בשפה שאינה שפת האם שלו. ניכר שאיש אינו מבין מה הוא אומר.

בהתחלה עוד היה ניסיון לפענח. אנשים נלהבים מפגינים נדיבות. אחר כך התחילו המבטים התמהים. "אתה מבין אותו?", שאל בחור שישב על הרצפה מתחתי את החבר שלו. "אחת לכמה מלים", ענה החבר. אחר כך הופיעו סימני העייפות (פיהוקים ארוכים, שפשוף עיניים), ואתם הניקורים. כל ניקור טושטש על ידי הנהונים תכופים, שכאילו מעידים על ניסיון להתרכז. לך תסביר את זה שהראש נופל פתאום. ואז מרימים אותו בבהלה. נזיפה בבעל צלצול טלפון שהעיר חצי מהמשתתפים ("שקט", "נו") היתה הזדמנות מצוינת להראות הקשבה. גם התקוממות על הרעש בחוץ היתה הזדמנות כזאת.

"זה ניסוי בסוציולוגיה", אמרתי לחבר שלי אחרי כמעט חצי שעה. "מה הכוונה?", "יושבים פה אנשים, חלקם רציניים, פרופסורים, פילוסופים, זוכי פרס ישראל, שעושים את עצמם מאזינים למשהו שפשוט אי אפשר להבין אותו. ועם כל ההנהונים האלה וקימוטי המצח. זה כמעט נראה כמו מתיחה". "זו ההצגה של האקדמיה", אמר, "אתה הרי מכיר את זה".

בסוף ההרצאה היו מחיאות כפיים סוערות. הגל השני שלהן היה חזק יותר מהראשון: אנשים התעוררו, נזכרו איפה הם נמצאים ואז הריעו בהתלהבות. בכל זאת, יורגן הברמאס.

ביציאה, שני פרופסורים דיברו על העצומה נגד חוק יסוד: החקיקה, ששניהם חתמו עליה. אשה אחת אמרה שהיא לא מבינה למה לא הביאו הרצאה בעברית, ואשה אחרת רצה אחרי פרופ' הברמאס כדי לשאול כמה שאלות. שלושה בחורים צעירים שאלו זה את זה אם מישהו הצליח להבין משהו. אף אחד מהם לא הבין.

yair.assulin@gmail.com



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו