בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה שדפוק כאן

52תגובות

"האם זה לא עלה בדעתך שמשהו דפוק לגמרי?" כך, בלשון בלתי-משפטית בעליל, פנה השופט חיים לי-רן אל השוטר אסף יקותיאלי, העומד לדין בימים אלה באשמת גרימת מוות ברשלנות של השוהה הבלתי חוקי עומר אבו ג'ריבאן ביוני 2008.

שאלת השופט את השוטר אינה שאלה רגילה. מיקומה בתום שלב העדויות, וחריגת השופט מן הלשון המשפטית התקנית על ידי השימוש במלה "דפוק", מסגירה את היותה ספק שאלה רטורית, ספק זעקת ייאוש ותסכול. כאילו ברגע הזה, בתום שלב העדות ושמיעת פרטי המקרה המצמרר, בוקעת נהמת הלב של השופט האדם, שעודו מאמין באדם ואינו מסוגל לתפוש איך ניתן להפקיר בשולי כביש מהיר אדם "בפיג'מה ועם קטטר", ומבין כי כשהמציאות דפוקה אין מנוס משימוש בתואר הזה - דפוק - ואפילו בבית המשפט.

על אחד המאפיינים המרכזיים של אותה מציאות דפוקה אפשר ללמוד לא מעט גם מהתשובה הקצרה ומדהימה של יקותיאלי, ובראש ובראשונה מכך שזאת היתה התגובה המיידית שלו. "זאת שאלת מיליון הדולר", ענה יקותיאלי, כשהוא שואל קלישאה מתרבות הטלוויזיה והזכיות וההגרלות, שהפכה לתרבותנו הדומיננטית. שאלות מוסריות, שאלות הנוגעות להפקרת חיי אדם, מוצגות כשאלה של גלגל-מזל.

דווקא משום כך מפתיעה, מעוררת הערכה ואף חמלה והזדהות, המודעות העצמית והסביבתית המובעת בתשובת השוטר יקותיאלי ל"שאלת מיליון הדולר". "העיניים שלי זה לא העיניים שלכם", אמר. "אני טיפלתי בעובדים זרים... היינו לוקחים אפריקאים עם הריח שלהם, כולם יחפים. לי זה לא זעק שהוא זעק והיה עם פיג'מה על גופו. אני הייתי אטום".

יקותיאלי הוא בוודאי אפולוגטי, יש לו עניין להפחית בחומרת מעשיו. עם זאת קשה שלא להתרשם מיכולתו לראות את עצמו ואת המציאות שבתוכה פעל - מבחוץ, בוודאי מהודאתו בהיותו אטום. יקותיאלי עשה דיאגנוזה עצמית, זיהה את החולי ואת גורמיו. אכן, מי שנדרש במסגרת עבודתו להתמודד מדי יום עם מראות קשים, עם עוני ואומללות ועם השלכותיהם על בני אדם, נאלץ לפתח עור עבה.

"לי זה לא זעק שהוא זעק", אמר השוטר. דווקא מתוך שלילת שתי הזעקות (ממש כמו במתמטיקה) נולדת - נזעקת - הזעקה האותנטית של מי שמוחה על הפיכתו, מבלי משים, לקלגס.

"הייתי אטום", כמו "משהו דפוק לגמרי", הם שמות נרדפים למחלה שעמה למדנו לחיות, כפי שלומדים לחיות עם מחלה כרונית. חשוף אליה ביותר הוא מי שבא במגע עם בני אדם המכונים "אוכלוסייה". בשטחים הכבושים יש אוכלוסייה כזאת, בשכונות העובדים הזרים, בשיכונים. המקרה של אבו ג'ריבאן, מזוויע וקיצוני ככל שיהיה, הוא ביטוי של מצב מוכר: ארצנו מלאה אזרחים קטנים, בפיג'מות, עם ובלי קטטרים, העומדים חסרי ישע, בצדי אוטוסטרדות למיניהן, ואיש אינו מבחין בהם ואיש אינו עוצר.

גם האזרח הקטן שהשליך בקבוק תבערה אל בית שכניו בשכונת שפירא בתל אביב הוא קורבן של המציאות הזאת. לאזרח השבע החי הרחק משם, בסביבה מוגנת, ברווחה חומרית, אין זכות לשפוט אותו. ואם הוא שופט, אות היא כי אף בו פשתה האטימות. ילדים הנולדים אל תוך המציאות הזאת לוקים באטימות מולדת. פנים רבות לאפידמיה, והיא רק הולכת ומתפשטת. ואיש איננו מחוסן.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו